דרום הר חברון, חברון, תרקומיא, יום א' 16.10.11, בוקר

צופות: 
חגית ב. ומיכל צ. (מצלמת ומדווחת)
16/10/2011
|
בוקר

צה"ל ומלחמתו במורות ביה"ס קורדובה בחברון 

6.30-10.30
הסבר תמונות: (1)אחת הכרזות מטעם המתנחלים היהודים בחברון; (2)הפגנת המורות מבית הספר קודדובה; (3)המורה שנעצרה - משוחררת

חברון

התמונות מעבירות אך במעט את האווירה, הקולות, הריחות והתחושות של הבוקר בעיר הזאת.
עיר שמתנחלים וכוחות הביטחון ממלאים אותה בכיעור, רוע ואלימות בחסות החוק, כפי שלא נראים בשום מקום בארץ. עיר שמנסים להעביר בה מסרים של קדושה, מסורת ותרבות יהודית עתיקת יומין והדבר היחידי שעובר בתחושת המסייר בה הוא תחושת גועל ועצב.

דבר לא בישר לנו בדרכנו לעיר את מה שנחווה בה היום. הדרך היתה "רגילה", הנופים, תנועת התלמידים בצידי הדרכים. אפילו ציינו לא מזמן את השיפור שחל בכביש 60 מאז חדל להיות כביש "אפרטהייד" והוא מלא ברכבים מכל המינים והסוגים.

הכניסה לקריית ארבע הייתה ההקדמה. השומר, בן העיר, מעיר בציניות: "גם היום באתם? בשביל מה?" יש להם סמכויות (או שהם נטלו לעצמם כאלה?) לעכב, לתחקר, למנוע כניסה ממי שלא נראה להם ראוי להיכנס לעיר האבות ועוד. הוא מבקש לבדוק שוב רק את תעודת הנהג שלנו ("אני יודע אותה בע"פ," הוא מתגאה). מבקש שנחכה.
"באתם בגלל ההפגנה במחסום השוטר?" הוא שואל וזורק קטעי משפטים למכשיר הקשר על ליבוי וחימום האווירה וכיו"ב. "אני צריך אישור לתת לכן להיכנס" (מאוחר יותר כשפגשנו במחסום הנזכר את עופר אוחנה ממתין ומצלם אותנו הבנו עם מי היו התיאומים שעשה השומר).
"מה דעתך?" אני שואלת את השומר, "שכאשר תגיע לבקר בעומר אנחנו נעצור אותך ונשקול אם לתת לך להיכנס?" הוא מגמגם תשובה ומאשר לנו להמשיך לנסוע.

הרבה חיילים בכל פינה ועל הגגות החל מהכניסה לחברון ולכל אורך הדרך עד למערת המכפלה ומסביבה. אוטובוסים של מבקרים לחג הסוכות מתחילים להגיע, למרות שרק מחר ומחרתיים יהיה "חריג יהודי". כבר היום הכל חסום ועמוס אבטחה.

כאמור, כשהגענו למחסום תרפ"ט או מחסום השוטר כפי שהצבא קורא לו, ראינו את עופר מצלם ומדבר ללא הפסקה כדרכו. הרבה ארגוני שלום והרבה מאוד כוחות ביטחון נמצאים בצידו הפלסטיני של המחסום. מתארגנת הפגנת מחאה של מורות צבית הספר קורדובה.

קצת היסטוריה והסבר

בית הספר הפרטי לבנות, קורדובה, נמצא על הגבעה מול בית הדסה ושאר מוסדות החינוך ברובע היהודי בחברון. בשל מיקומו "הבעייתי" נחסמו המדרגות אליו בקונצרטינה ובצד השני של הגבעה נבנו מדרגות תלולות ומסוכנות. כדי שלא יעברו הפלסטינים בקטע הרחוב הזה כולם נצטוו לעקוף ולעלות מסביב.

גם לאחר מאבק לא הצלחנו 
להחזיר את הזכות ללכת ברחוב השוהדא, אבל לפחות בנו להם מעקה וסידרו קצת את המדרגות. מדי בוקר מגיעות לביה"ס תלמידות ומורות משכונת תל רומידא ומשכונות אחרות בעיר, דרך מחסומים ומעקפים. לפני כארבע שנים ביקשו המורות, בהיותן צוות קבוע ומוכר, שיינתן להן מעבר ללא מגנומטר פעמיים ביום, בדרכן ובשובן. רובן צעירות וחלקן הרות, והן חששו מנזקים בריאותיים וגם בטאו רצון לכבוד מינימלי ואמון שיינתן בהן. המנהלת הקודמת אמרה שהיא מכירה בזכות היהודים לחיות פה אבל שתינתן גם להם זכות  שווה. אחרי הרבה מאמצים הבינו בצה"ל ששום נזק ביטחוני לא ייגרם אם קבוצה קבועה ומוכרת של נשים תעבור מדי בוקר ותשוב בצהרים דרך פשפש צדדי, ללא צורך בשיקוף, וכך היה. חשבנו שהצבא לא חושש מתחושה קטנה של ניצחון שתהיה לתושבי חברון ומבין ש"רוחב הלב" הזה שיגלה עכשיו, עשוי רק לחזקו. מסתבר שטעינו. בימים האחרונים הגיעו בצה"ל להחלטה שיש להשיב על כנו את הנוהל הישן. "למה?" אנחנו שואלות את הסמח"ט, בחור קשוח ונמרץ שמסביר לנו שיש נתוניט מודיעין שונים היום וכי יש לבדוק את כולם במגנומטר. 

מיום שלישי שעבר ביה"ס מושבת. המורות מפגינות עד הצהריים ואחר כך מלמדות שם, לא בביה"ס.
בהגיענו למקום אנחנו רואות מורה נגררת ונעצרת בידי חיילי משמר הגבול ומוכנסת בכוח לניידת. לדברי עופר, הוא ראה וגם צילם שהיא נתנה סטירה לחיילת. "לעצור אותה?! צריך להרוג אותה!" הוא מודיע בקול ומוסיף גם עלינו מילים שהנייר מסמיק למשמען. אנחנו מדברות עם הסמח"ט, שאומר כי הוא "יתחקר אותה ויחליט מה יעשה".
ההפגנה נמשכת,  עוד כוחות נכנסים עם ציוד שונה. אחרי כשעה מגיעים שני נשואי פנים פלסטינים מאזור H1. הם מציגים עצמם כאנשי משרד החינוך. דין ודברים קצר עם קצין אחר, וראה זה פלא: הפושעת שסטרה לחיילת משוחררת והולכת איתם. מישהו כנראה הבין או וידא שאין הצדקה לעצור פלסטינית גם אם העזה לא לחזור אחורנית כשאמרו לה לעשות כך. "אבל עכשיו הם ישלמו. אנחנו לא מפסידים בשום קרב," אומרים החיילים.
הלכה המורה הביתה ועוד כוחות נכנסו והחלו להמטיר רימוני הלם וגז מדמיע. ואז ניתך מטר אבנים. אנחנו מתקשרות למח"ט, אל"מ גיא חזות. הוא מסביר בסבלנות ובאריכות שהיו כמה מקרים שבגללם הוחלט לסגור את המעבר ולא לאפשר לעבור ללא מגנומטר.

"מה קרה?" אנחנו שואלות. "המורות עשו משהו? איפשרו משהו? מצאתם משהו בבית הספר?"
 "לא, תפסו ילד עם סכין יפנית ועוד כמה דוגמאות כאלה".
אלה כנראה הנתונים המודיעיניים שבגללם קציני צה"ל מצאו את הפתרון הפשטני להעניש את כל  העוברים במקום ולהסיג אחורנית הישג הומניטרי קטן אך רב משמעות לאנשי המקום. אנחנו ממשיכות בשיחה איתו ומנסות להסביר שאירוע כזה יכול רק להחמיר את האווירה במקום הרגיש הזה. מציעות שינסו להעביר מסר שזה זמני בגלל החגים ויסתיים לאחריהם כדי להחזיר את החיים למסלולם.
המ"חט מבטיח לחשוב על כך בעוד סגנו החרוץ ממשיך לפוצץ את השכונה.
"נכון, צריך להראות להם! עכשיו סוכות, עם ישראל צריך להגיע להתפלל, מחרתיים משחררים להם אסירים, שלא ישכחו מי שולט פה."
חזר השקט להיום. מחר ומחרתיים הם ימי "חריג יהודי". כמות החיילים מכל חילות השדה שמסתובבים בכל פינה, לא תיאמן. כנראה שמחר איש לא יורשה לזוז.
היהודים מחברון מהלכים בינתיים לבושים לבן ומנענעים באתרוג ובלולב בינות לחיילים ובכל פינה. ממש  פרושה עליהם סוכת שלום.

כביש 60
נסענו לראות מה קורה באזור שבו היה הפיגוע הנורא בו נהרגו אב ותינוקו, כביש 60 בואכה כביש 35. הגענו לבית ענון. על גג הבית הצופה לכביש התמקמו חיילים בנוהל "אלמנת קש" (תפיסת בית פלסטיני על ידי החיילים ופינוי תושביו מהקומות העליונות ו/או הגג). נכנסנו לוודא שחילקו מסמך המסביר את מעשיהם ומבטיח את זכויותיהם של יושבי הבית.
"איזה יופי," חילקו. אבל לא כתובים שם פרטי המשפחה שרשאית, עפ"י הכתוב, לתבוע נזיקין. אז כשיבואו לתבוע מי יתייחס למסמך הכללי הזה? נייר לניגוב. המשפחה מראה שמשות שבורות - מעשי המתנחלים מלפני כמה ימים. המשטרה היתה אבל לא עשתה דבר. החיילים אכן נמצאים רק על הגג. הגיעו היום, לא יודעים מתי יעזבו. אנחנו רק מבקשות מהחיילים שהמשפחה לא תסבול מעשיית צרכיהם על הגג, על כל המשתמע מכך.

"אנחנו לא חיותinfo-icon," הם עונים.
"נכון, אבל לפעמים, בלי להרגיש, בקלות מתבהמים".
נעקוב.

מעבר תרקומיא

התנהגות קשוחה. מתחקרים אותנו מאין באנו, עם מי נפגשנו, עם מי דיברנו. קבענו פגישה לשבוע הבא עם ציון, מנהל המעבר. הוא פגוע וכועס. לדבריו כתבנו עליו דברים שקריים. נשמע ונשמיע.