מסיק בכפר בורין, שבת 22.10.11

צופות: 
ציונה שניר
22/10/2011
|
בוקר

הכניסה לבורין  
כידוע, הכפר בורין חשוף להתנכלות מתנחלים הגולשים אל שדותיו מכל הכיוונים. ממזרח מאיימת עליו  קללת הר ברכה, וממערב מתנכלים לו  בריוני יצהר, וגם הנוער מחוות גלעד שמח להצטרף לחגיגות  שריפת עצי הזית. נוכחות של ישראלים במסיק מהווה תעודת ביטוח נגד ההתנכלויות חלקית ביותר, אך במקרה הצורך יהיו לפחות עדים היכולים להגיע ביתר קלות למתן עדות. לכן נענינו לבקשת מוניר שפורסמה ברשת לסייע במסיק לתושב חווארה, שלו כרמים בבורין.

רחל אפק, אני ובן זוגי גדעון יצאנו עם בוקר לכפר בורין, אולם בכניסה לכפר נעצרנו במחסום. סג"מ צנחנים ועוד שלושה חיילים הורו לכל הנהגים  להציג תעודות וגם לנו. אנו נתבשרנו שהכניסה לכפר אסורה לישראלים. "אבל," תמהנו, "הכפר הוא בשטח B, כחברות מחסוםווטש אנו עוברות כאן כל שבוע ואין שום סיבה למנוע בעדנו לסייע לפלסטינים במסיק.". אולם הם בשלהם: "פקודה מן החמ"ל. ". נעמדנו על רגלינו האחוריות והודענו להם כי לנו ידוע שאין להם זכות לעצור בעדנו, אלא אם כן הם יכולים להראות לנו צו אלוף. צו אלוף לא היה ברשותם. טלפון שלהם לחמ"ל הניב תשובה "סופית" מפי דנה, אמנם אין צו אלוף, אך מן החמ"ל יש הוראה לאסור כניסה לישראלים. לא ויתרנו וביקשנו לדבר עם דנה. רחל התקשרה וחזרה על הסיפור כי אנו חברות מחסוםווטש ואנו נכנסות לכאן כל שבוע, ובאנו לסייע למשפחה פלסטינית במסיק, ואין שום סיבה שנוותר.  בלית ברירה הלכה דנה לשאול...  ושבה עם תשובה שאין בעיה ואנחנו יכולים להיכנס. וכך, לאחר עיכוב של קרוב לשעה נכנסנו סוף סוף לכפר  באיחור אך לפחות בתחושה שלא נכנענו לשרירות הקובעת איסורים ויוצרת הפרדה ללא סמכות, ובצער על עוד תופעת לוואי  מעוותת של הכיבוש. 

מסיק בצל הקללה של הר ברכה
מוניר  פגש אותנו לא הרחק מן הכניסה לכפר, ואיתו  בעלי הכרם, בני משפחת עודה: חאג' באג'ס סלים עודה, הנראה ב-15 שנה צעיר מ-70 שנותיו, ושניים משבעת בניו וחמש בנותיו – מחמוד ועאבד. "לשם", אמרו לנו, "לא תוכלו להגיע במכוניתכם", וכך השארנו את הרכב, ועלינו לטרנסיט המקרטע של הבן. הרכב טיפס על שביל צר בהר בין הסלעים, עד שעלה על סלע, בעזרת גדעון, מוניר ואחיו הצליח הרכב בסופו של דבר לרדת מן  הסלע, כשכמה חלקים חיצוניים, תלויים לו על בלימה. משם טיפסנו ברגל עוד כ-300 מטר, הדבר הראשון שראו עינינו היה כמה עשרות עצי זית שרופים לחלוטין ולאחריהם  עוד עצי זית שרופים למחצה. ולנו נשארו כ-11-10 עצים נושאי פרי למסוק.  למשפחת עודה עוד כרם גדול, אך כאן במעלה ההר, חלקה לא גדולה, של כ-40-50  עץ, שרק כרבע מהם נותרו בלתי שרופים. ראינו מתחת  להתנחלות הר ברכה, וממש בסמוך למאחז גבעת רונן (התרחבות של התנחלות הר ברכה) ניצבים חפויי ראש –עצי זית יבשים, שבעליהם לא מעלים על דעתם לנסות לעבד.  כרם זה כבר הפך לשטח כבוש של המאחז הבלתי חוקי.

הכרם של משפחת עודה נמצא במורד  ההר,  כ-100 מ' מתחת למאחז גבעת רונן. בדרך אליו ובתוכו דרכנו על קוצים דרדרים וחרולים שהגיעו עד לגובה הברכיים. כדי להשמידם צריך לחרוש פעמיים. אחרי הגשם הראשון, ובסוף עונת הגשמים, אך הצבא לא מאפשר להם. לפני   כ-4 חודשים שרפו השכנים המתנחלים את העצים. גם טרקטור שעלה לחרוש את האדמה  הוצת. באותה עת  ישב אחד מהם על סלע וירה בהם להנאתו. למזלם איש לא נפגע וכל זאת ביום מתואם עם הצבא. הווי אומר -  יומיים בשנה מתאפשר להם לעבוד באדמתם בהגנת הצבא מפני הפורעים וגם ביומיים אלה ההגנה לא קיימת למעשה. עוד יום בשנה הם מקבלים עבור חריש, אבל זאת כאשר החריש כבר בלתי אפשרי.  גם בימים הבודדים בשנה בהם יש תיאום ומובטחת הגנה,  - הפורעים הם השולטים בשטח. גם היום – שהיה מתואם, לא נראתה שום הגנה מסביב. למזלנו גם הפירומנים לא הופיעו.

 בני המשפחה פרסו את הברזנטים על הקוצים, וכך מסקנו שלושתנו,  בעוד הבנים מטפסים על העץ, ומוסקים מלמעלה, והאב בן ה-70  מטפס אל ראש העץ ומנסר את ראשי העצים שנמסקו. באותו זמן מוניר כרת לעומק את ענפי העצים השרופים למחצה, בתקווה שיתנו שוב פרי כעבור 4-5 שנים , אם לא יישרפו שנית.  ב"אדיבות" המתנחלים סיימנו למסוק את העצים שנותרו תוך מספר שעות, והתפנינו להשקיף על הנוף היפהפה של הגבעות הרכות מסביב, על בקעת חווארה, על הכפרים במבואות שכם, על  המחסום, המת"ק ועוורטא לרגלינו ועל כביש האפרטהייד שעל חלקו כבר מותר לפלסטינים לנסוע.  ואז ירדנו למטע הגדול של המשפחה, הנמצא בין בתי הכפר.

 שם התחלפה תמונת הכרם.  עצי הזית בעלי נוף רחב וירוק, והאדמה מסוקלת ונקייה. לכאן, אמרו לנו מארחינו, הפורעים  לא מעזים להיכנס.  פגשנו כמה מכלותיו של האב, והמון ילדים, המתרפקים על סבם. מתחת לאחד העצים פרשו ברזנט ועליו העמיסו מכל טוב, פיתות פריכות, חומוס, גבינת קוטג' כבשים מעשה בית, טונה, חמוצים ועוד. לצערנו, הנשים והילדים, כבר סיימו את הארוחה, ולא נעתרו להפצרתנו להצטרף לארוחה. נשארנו לסעוד רק הצוות שעבד בכרם העליון.  לאחר הארוחה נפרדנו מן המשפחה, ונסענו לדרכנו.

 המסיק הזה נגמר בטוב,  אולם התמונה העולה הינה חד משמעית. הצבא האמור להיות הריבון בשטח, משאיר למתנחלים  הפורעים את השליטה. האם תיאום של יומיים בשנה, שגם בהם אין הגנה, ומניעת אפשרות לחרוש את אדמתם,  אינם מהווים שיתוף פעולה עם המתנחלים במגמת הנישול?