עטארה, קלנדיה, יום א' 16.10.11, אחה"צ

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
Observers: 
רוני המרמן, ויוי צורי ותמר פלישמן (מדווחת)
16/10/2011
|
Afternoon

קלנדיה:
החל מראש השנה מורדים כל נוסעי האוטובוסים ונאלצים ללכת למחסום הנגדי, הישן.

עם חנוכתו לפני עשרה חדשים של המחסום המיועד לבעלי תושבות ירושלמית, זקנים תינוקות ונשים הרות היו רשאים לעבור בעודם יושבים בתוך האוטובוס. מעתה – לא עוד.

פנה אלינו פרופסור נדים מסיס, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ביר-זית, הנאלץ בשל משרתו לעבור את המחסום  לעתים קרובות. כועס ומתוסכל שאל: "מה אתן עושות כדי שהמצב הזה והיחס הזה לבני אדם יפסק?". האיש נושא עמו מסמך רפואי המתעד את מחלותיו, מגבלותיו ושפע התרופות בהן הוא מטופל, שהינו המלצה שנועדה להקל עליו. עבור פרופסור מסיס כל מאמץ פיזי או סערת נפש הם בבחינת פיקוח נפש. לדבריו, כשהוא מציג בפני החיילים את המסמך, במקום להתחשב בו, הם מתייחסים אליו  בזלזול ובגסות.

הוא החל מספר על מצבו הבריאותי הרעוע והמשיך לדון במצב האומה הפלסטינית:"הרבה תקווה הייתה כשאובמה נבחר, אבל גם אובמה, כקודמיו, שבוי בידי הלובי היהודי... למה הם (הישראלים) לא נותנים לחיות בשלום? אני רוצה לחיות חיי שכנות טובה עם הישראלים. למה הם מטרפדים כל אפשרות לשתי מדינות? לדעתי הכוונה שלהם היא להשתלט על כל הגדה המערבית, לקחת לנו את כל האדמה. מה שהם רוצים זה שנסתלק מפה. אבל אנחנו לא בני אדם? לאן אלך? כן, יש לי מקצוע, יש לי תעודות, אבל אני לא יכול בגילי, עכשיו, להתחיל חיים חדשים במקום אחר.
הרי בעוד חמישים שנה נהיה רבים מהישראלים,  מה יעשו אז? גם אז יגידו שהכול שלהם כמו שכתוב בתורה?

ואתן יודעות מה הכי נורא? שאף אחד לא רואה אותנו: הישראלים לא רואים אותנו, העולם לא רואה אותנו, אפילו הערבים שבמדינות ערב לא רואים אותנו..."

אז גם אם אין בכוחנו לשנות את המציאות, לא עבור פרופסור נדים מסיס ולא עבור בני עמו, המעט שכן יש בכוחנו לעשות זה לספר ולהפיץ את דבריו, מצוקותיו ונהמת לבו על הפרטי והכללי.

מחסום עטרה/ביר-זית:
התמונה שבקישורית החישה אותנו לבקר במקום. http://www.facebook.com/photo.php?fbid=159486497455768&set=a.102657289805356.4458.100001832556684&type=1&theater

אך כל שראינו היה מחסום מאויש בחיילים ספק מפוחדים מכדי לצאת מהמתחם הממוגן ספק אינם מורשים, בעוד המוני הפלסטינים העוברים בדרך מנופפים לנו לשלום וקוראים קריאות ברכה תוך נסיעה. לעצור הם חוששים  פן ירדו החיילים מהפילבוקס ואז עלול גורלם להיות כגורל המצולמים בתמונה המצורפת.

מעין מאזן אימה מתקיים  במקום – אלו מפחדים מאלו המפחדים מאלו.