עופר - יידוי אבנים, סכנה לבטחון האזור

המתפרה

כי כבר כתבתי יותר מפעם אחת על המכבסה, היא מכבסת המלים המשרתת את מערכת בתי המשפט הצבאיים - מלים כמו ביטחון האזור, הפרות סדר, רכוש צה"ל, מעברים וכו'. הפעם אספר על הדרך שבה תופרים תיקים.

הכפר נבי סאלח הצטרף לא מכבר לכפרים בילעין ונעלין שבהם מתקיימות הפגנות שבועיות נגד שוד האדמות שהמכבסה קוראת לו מרחב התפר, אבל כל מי שעיניו בראשו רואה שזו פשוט חומת ההפרדה ואין מה להוסיף על זה.

ג'מאל יאסין, בחור מהכפר נבי סאלח עומד למשפט באשמת סכנה לביטחון האזור, הפרת צו בדבר סגירת שטח, אולי גם הפרת סדר ואולי אפילו חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, כל אלה משום שהוא השתתף בהפגנות נגד החומה וגם זרק אבנים. בתחילת הישיבה היום הודה ג'מאל מפי סנגורו, כי השתתף שלוש פעמים בהפגנות. במרכז הדיון עמדה הפעם עדותו של סוהייב. אל חאג', נער בן 17 לבוש בבגדי אסיר חומים, גם הוא מנבי סאלח, והוא מואשם בזריקת אבנים.
התובעת ואחריה הסנגור חקרו אותו שתי וערב בדבר הפללות והפללות שכנגד. הנער הזה ואולי גם אחרים, אמר שג'מאל יאסין זרק אתו אבנים.

סוהייב מכחיש שהוא הפליל אנשים אחרים בכפרו. לדבריו, בחקירתו הוא לא דיבר על אחרים אלא רק על עצמו.

תובעת: במה הודית?

סוהייב: שיידיתי אבנים.

תובעת: מתי ואיפה?

סוהייב: בנבי סאלח. לא יודע מתי.

תובעת: אתה מכיר אדם בשם ראפת רימאווי? וטארק רימאווי?

סוהייב: אולי בפנים.

תובעת: האם בצעת פעילות משותפת אתם נגד ביטחון האזור?

סוהייב: לא.

תובעת: ועם ג'מאל כאמל?

סוהייב: לא.

התובעת ביקשה להכריז עליו כעד עוין כי דבריו סותרים את דבריו בחקירתו במשטרה והשופט קיבל את בקשתה. מעכשיו הוא מעיד כעד עוין.

תובעת: יידית אבנים עם מספר אנשים?

סוהייב: רק לבד.

תובעת: מדוע במשטרה ציינת שעשית זאת עם מספר אנשים? האם מסרת את כל הפרטים על האנשים לחוקר?

בתשובה העמומה להלן מוארת קצת הסצנה שכבר דברנו עליה לא פעם - תיאור החקירה במציאות, לא כמלה אלא ממש עם הפחד, הבדידות, היאוש, הקולות מן התאים הסמוכים, אולי הצמא, ריח הסיגריה של החוקר, הלחץ ללכת לשרותים, (בערך 8 שעות הוא היה אזוק וקשור עיניים), הבלבול והכאבים בפרקי הידיים מן האזיקים שכבר הוסרו והחשש מה יהיה הלאה.

וכך אמר סוהייב: הייתי לבדי. החוקר הראה לי תמונות ואמרתי לו שאני לא מכיר את האנשים. הוא שאל אותי על דברים שאני לא יודע עליהם כלום.

אבל הרי לפני התובעת היפהפיה עם דרגות הסרן, הנקיה, המסורקת, המחייכת, מונח תיק החקירה ובו אימרתו של הנער ושם הוא מספר (מפליל בלשון המשטרה והתביעה) ומונה שמות של נערים אחרים שהשתתפו אתו בידוי אבנים ובהפגנות ויש שם אפילו חתימה (עוד ניפגש עם החתימה הזו בהמשך). למה הנער הזה מתעקש להכחיש דברים שרשומים שחור על גבי לבן ומאושרים בחתימתו? בקיצור, כרגיל, אין שום דרך לוודא מה החוקר שמע לעומת מה שהוא רשם. איך אפשר לוודא את הדברים?

והתובעת עוד שאלה: קראו לך את האימרה? וסוהייב ענה: לא.

-אז למה חתמת?

-כי הוא אמר לי לחתום.

בחקירה הנגדית מתבררת המציאות, והיא אחרת.

הנער, בן 17, נעצר בשעה 2:30 בלילה. זה לא יוצא דופן בשטחים הכבושים, אבל ננסה לתאר לעצמנו את הממשות של השיגרה הזו: חושך, לילה, פיג'מות, כל המשפחה, המכות בקתות הרובים על הדלת, האור הנדלק אצל השכנים, הקריאות בערבית של חיילים, וגם ההפתעה - מה קרה? למה?

המשך עם המציאות: הנער אינו בריא (השופט קבע כי אין חובה לדווח את הפרטים הרפואיים מפאת הזכות לפרטיות. זה ממש משהו, הנדיבות בקשר לזכויות על חיסיון רפואי כלפי עצירים פלסטיניים בהשוואה לזכויות אחרות כמו חופש תנועה, הזכות להשכלה, לבריאות, לחיי משפחה, לרכוש פרטי ולפרנסה שנשללות מהן בתוקף החוק. אותו החוק). מדצמבר 2009 הנער מגיש בקשות לאישורי כניסה לירושלים כדי לקבל טיפול רפואי בבית החולים מקאסד אבל עדיין לא קיבל אותם. בפברואר 2010 הוא קיבל את הטיפול האחרון.  במשרד עלום אי שם  נרשמה נקודה חלשה - בקשת אישורים לכניסה לבית חולים ומישהו שאפשר ללחוץ עליו.

- איך היה המעצר?

- אמרו שבאו בקשר לאישורים (ב-2:30 בלילה???) ביקשו לדבר עם אבא שלי, לקחו אותי החוצה לג'יפ. מדצמבר הגשתי בקשות להיכנס לירושלים לקבל טיפול רפואי בבית החולים מקאסד. היו נותנים לי אישור ליום אחד, הייתי בא וחוזר.

- כמה זמן היית אזוק ומכוסה עיניים?

-משלקחו אותי עד 10:00 (בערך 8 שעות).

ובהמשך הנה אנחנו מקיימות את הבטחתנו ושוב נפגשנו עם החתימה על ההודאות במשטרה:

-אתה תלמיד?

-כן.

-למה אתה לא יודע לקרוא?

-אני חלש בזה.

-ולכתוב?

-לא.

-מאין היו השמות לחוקר?

-לא יודע.

-כמה זמן נמשכה החקירה?

-לא יודע.

-בסוף החקירה החוקר נתן לך לקרוא את מה שהוא כתב?

-אמרתי לו שאני לא חזק בכתיבה וקריאה.

-הוא הראה  לך תמונות?

-כן.

-מי הביא את התמונות?

-הן היו שם על הלוח. אמרתי שאני לא מכיר אותם.

בחקירה החוזרת של התביעה שאלה התובעת היפהפיה והחייכנית שאלת מחץ שניכר בה הבוז, חוסר האמון (הם תמיד משקרים), ותחושת העליונות של החזקים: "אתה תמיד נוהג לחתום על דברים שאתה לא יודע לקרוא אותם? שימו לב לבוז, לזלזול ולמילה "תמיד". מתוך הנחה שלחם חוקו של הנער הזה הוא חתימה על מסמכים. כן, הרי הוא אינו קיים לגביה אלא בתור תיק תביעה. לא אדם, נער, עם אבא ואמא, חברים, בעיות בריאות ודאגות פרנסה. רק פונקציה של סכנה לביטחון האזור. מגישים לו מסמכים, הוא לא יודע לקרוא אותם והוא חותם עליהם. על כאלה באמת אין מה לסמוך.

המשפט יימשך בשבוע הבא.