דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ג' 27.9.11, בוקר
7.30-11.00
מעבר מיתר
המעבר עמוס משאיות ורכבים פרטיים משני צידי המחסום, אות וסימן לחיי מסחר ערניים.
הסככה והקרוסלות ריקות מאדם. כל הפועלים כבר עברו. "נורמליזציה".
כביש 317
ריק כמעט לגמרי. דגלי ישראל מתריסים בנוכחותם הבוטה לאורך כל הדרך.
בפניה להתנחלות כרמל מתנחלים חרוצים מדביקים בכל מקום אפשרי מודעות בזו הלשון: "בשנה הבאה ריבונות ישראל ביהודה ושומרון".
יש "תקווה" באוויר לכבוד ראש השנה, אין ספקות באזור הזה.
כביש 60
בפניה לבני נעים – נראים כוחות צבא וכוחות בטחון רבים אחרים. בשבילים העוקפים את הכביש נעים חיילים בתנועה פנימה לכפר.
שוטר משמר הגבול חוסם את הכביש. "שטח צבאי סגור
" הוא אומר. קצין עצבני מגרש אותנו בגסות ודורש למחוק תמונות שצילמנו. חגית דורשת לראות את תעודותיוואת סמכותו לאכוף עלינו את מרותו, ובתמורה לכך הוא דורש ממנה את תעודת הזהות שלה ומצלצל לאן שהוא ומוסר את פרטיה.
יש "שרירים" לחוק. נראה שחשוב לו מאד להראות מי קובע פה. ישנם כנראה מאמצים גדולים למצוא את משליכי האבנים הלא יהודים.
בדרכנו חזרה, ליד דהריה, פגשנו אנשים צעירים. אחד מהם - העוסק בסחר צאן - סיפר שאתמול, בדרכו לשכם, ליד מעלה מכמש, תקפו אותו מתנחלים, זרקו אבנים, שברו את חלונות רכבו והכו אותו. הוא לא ניסה להזעיק עזרה כי מניסיונו המשטרה אינה עושה דבר כשפלסטינים מותקפים. הוא פשוט ברח משם. גם לפני חודשיים תקפו אותו ליד "שבי שומרון". עכשיו הוא מראה לנו סימני אבן על מכוניתו. הזגוגית כבר הוחלפה. סיכמנו שבפעם הבאה שהוא מותקף, יודיע לנו מיד כשזה קורה כדי שנוכל לעזור לו להתלונן ו\או ניתן לו את פרטי החברות הפועלות באזור בו הוא נמצא כדי שמישהי מאיתנו תסייע לו. עוד יעצנו לו להשתדל להיות עם מצלמה ולצלם אם ניתן, בלי להסתכן.
חברון
בכניסה לקרית ארבע עומדים ג'יפים וחיילים. מ. נהגנו אוהד את קבוצת הכדוררגל של ברצלונה ודגלי הקבוצה תלויים דרך קבע במכונית. השומר האזרחי שואל אותו הפעם בציניות:"לא הגיע הזמן שתשימו את הדגל עם המשולש ושלושת הצבעים במקום את דגלי ברסה?". אבל כמו תמיד הוא לא מונע בעדנו מלהיכנס. איזה "יופי" לנו. בחברון מוצב עכשיו גדוד צנחנים.
ליד בית המריבה פגשנו את אוסמה, הגר על ציר המתפללים, והכניסה לביתו נאטמה בשל כך לפני כשנה וחצי. לדבריו שום דבר לא השתנה מאז למרות שארגון "יש דין" מנסים לפעול למענו. הוא גם לא מאמין שיש סיכוי שדלתו תפתח בעתיד. גם ב . ידידנו, הגר ממש ליד "בית המריבה" מגיע. לדבריו שקט באזור הרבה זמן . קצין וחיל מהצנחנים מתבוננים בנו אבל לא אומרים דבר. רק מסכימים לומר לנו שהם לא יוצאים בחג ושהם זוכרים שכאשר היו ילדים איחלו להם שעד שיגדלו לא יצטרכו לשרת בצבא יותר. העיקר שהצבא "גר" בבית הזה. בית הקברות המוסלמי שליד נמצא בשיפוצים, גם קוביות וקונצרטינות בכל פינה. שתי נשים מבוגרות מכתתות רגליהן בדרך החתחתים שהיתה פעם קלה הרבה יותר למעבר. הן מתלוננות על קשיי העבירות שם. ואנחנו כמו תמיד שותקות ומתביישות.
בכלל, מה שהכי בולט בעיר הרפאים הזאת (חברון המעורבת) זאת תנועת האנשים ברגל. זקנים, נשים עם תינוקות וילדים קטנים חייבים רק ללכת ולעבור עליות וירידות תלולים וקשים במעלה השוהדא בואכה תל רומידה, למשל. כל זאת לבל תופרע תנועת "אדוני הארץ". בכל המחסומים אין מעוכבים. סתם ייאוש רגיל.