סאלם - חקירת עד, פיגועים

צופות: 
רויטל סלע (מדווחת)
21/02/2010
|
בוקר

חקירה של חוקר משטרה במסגרת משפטו של ג'מאל טיראווי

(ר' דוחות קודמים בעניינו של ג'מאל טיראווי: "סאלם" 24.1.10 / 17.2.10)

שופטים: רס"ן דליה קאופמן, סא"ל אייל נון, סא"ל יאיר צדוק

סנגורית: מרב חורי שעובדת על התיק עם משרד אביגדור פלדמן

תובע: סרן כמיל פרג'

"המתורגמן מתרגם בשבילכם"

"אם זה לא מעניין אותך ואת ג'מאל, אני יכולה להוציא אותך. המתורגמן מתרגם בשבילכם. כל האחרים לא צריכים את זה". הפעם גערות השופטת הופנו כלפי האחים טיראווי, שבילו את החצי הראשון של היום בשיחות ערות משני צדי האולם. לזכותם אציין שגם אני הייתי צריכה להכריח את עצמי לא להתנמנם בחקירה הראשית. סרן פרג' הציג לחוקר אימרות אינסוף, ובכל פעם חזר בדיוק על אותן השאלות: ספר לבית המשפט מה הייתה האווירה בחקירה, באיזה שפה נחקר החשוד וכו'. בשלב שני שאל: באימרה כתוב X אבל בבית המשפט העיד הנחקר שלך Y, מה תוכל להגיד על כך? נו, אז החוקר אמר שהנחקר שיקר בבית המשפט ושלדבריו אין שחר, ושהאימרה נגבתה, נכתבה ונחתמה מרצונו הטוב והחופשי של הנחקר וכו'. מעניין, שהערבים הם שקרנים בהגדרה עד שהם מפלילים ערבים אחרים, ואז כל מלה שלהם חקוקה בסלע, דברי אלוהים חיים.

שח מט, ואולי לא

הסנגורית מרב חורי דרשה הוכחה לקיומה של גופה לפני שדנים מי רצח את מי שאולי נרצח. בינתיים קיומה של זו היא בבחינת עדות שמיעה בלבד, טענה. אלא שיש בעיה - בית המשפט אינו מכיר בתעודות פטירה של הרשות. אם יכיר בהן יצטרך להכיר במסמכי הרשות באופן כללי, ובזה אינו מעוניין. אי לכך, ההוכחה היחידה למותו של האדם שטיראווי מואשם בהוראה לרוצחו כמשת"פ היא עדות האב (מועיאד מנסור, עד מספר 26), שלכאורה קבר אותו. האב טוען שהוא מאוים על ידי משפחת טיראווי, ועל כן אינו מוכן לבוא להעיד: "איימו עלי שאם אנסה לחשוף מה שקרה ושבני חף מפשע, ישרפו את ביתי ויפגעו בבנות שלי", הוא מצוטט כאומר בחקירתו בחווארה. צו ההבאה שהוצא לו אינו ממומש, כנראה מפני שהתביעה יודעת שאין לה כל דרך להגן עליו. שח מט? כנראה שלא. ראינו שהחוקים גמישים, ובטח גם במקרה הזה יימצא מוצא אחרי שיכופפו אותם מעט, לכאן או לשם. מכל מקום, בשלב זה הורה בית המשפט לצדדים להגיש טיעוניהם בכתב, על יסוד סעיף 10א'/ב' שעניינו סירוב עד להעיד, או שלא ניתן למוצאו או שיש ניסיון להניאו ממתן עדות.

מתורגמן חדש, ג'ינג'י

בהפסקה הארוכה שנכפתה עלינו, התפעלתי מהערבית שלו ומכמה מהר נכנס לעניינים. "אני ערבי", הסביר. מתורגמן חדש, נוצרי אבנגליסט, בן להורים שהם פליטים פנימיים מנצרת, גדל בקרית אליעזר ולמד בכרמלית. התנדב לצבא מתוך הכרה בחשיבות המשך קיומה של המדינה היהודית. סיפר שכמוהו יש כ 420- מדי שנה. אמר שערביי ישראל מרגישים שבהשוואה לאזרחי מדינות אחרות במזרח התיכון שפר גורלם. אז עכשיו, אחרי שחצי האוכלוסייה גורשה ב 1948- ופלסטינים בעלי אמצעים וקשרים היגרו (כמו יהודים רבים, ייאמר למען ההגינות), אחרי שהושלמה הקואופרטציה של הדרוזים והבדווים, מי שנשארו הם יותר ציונים ממני. אז אולי אפשר להפסיק כבר לנפנף ב"סכנה הדמוגרפית"?

מחיר האיחור

לשמאלי התובע הדרוזי משוחח בחום עם אחי-הנאשם - בערבית, כמובן. למה, באיזה שפה ידברו? מימיני עורכת הדין חורי מדברת בחום עם הנאשם - בערבית, כמובן. בתווך אני - היהודייה היחידה באזור, שברוב סכלותה אפילו לא הצליחה ללמוד די ערביתinfo-icon כדי לעקוב אחר המתרחש. מה שקרה הוא שכרגיל השופטים איחרו לחזור מהפסקת הצהריים, אבל ההוראה להכניס לאולם את הנאשם ואת משפחתו מולאה בשעה היעודה. לזכות מוסר העבודה הגבוה של החיילת שהכניסה אותו והחייל שהכניס אותם ייאמר, שדי מהר הסתבר להם שהתמונה סוריאליסטית משהו ומעט נוגדת את הנרטיב על מסוכנות וצורך באבטחה. אז הם ביקשו הוראה להוציא את הפלסטינים (שאינם דרוזים, בדווים או מתנדבים נוצרים אבנגליסטים) מהאולם, וקיבלו, כנראה. למותר לציין שתוך כדי התארגנותם לא היה אפילו שביב נשק באולם.

מופג'אה

"למעשה, אתה לא מנהל חקירה עצמאית: אנשי השב"כ מורים על מעצר וחוקרים לפניך. לא נפל בחלקך לחלץ בראשונה מפיו של חשוד הודאה. אתה משכתב את דברי השב"כ, לא חוקר". כך התחילה עורכת הדין את החקירה הנגדית. סופסוף התחיל להיות מעניין - שיחות הביניים פסקו ואני התעוררתי. אביא שתי דוגמאות מתוך הדברים שאמרה להמחשת קביעתה. שתיהן לקוחות מתוך החקירה הנוגעת לסעיף האישום המרכזי נגד ג'מאל טיראווי - שילוח המחבל המתאבד לבית הקפה התל אביבי ב 2002.

הפתעה מספר 1 - הרצל אמר

"באמרה של רביע אבו ליל אתה עומד על כך ששהה בבית של רוואש 4 ימים לפני המעצר יחד עם הנאשם. הוא טוען שאמר שהיה שם עם עוד ארבעה, לא 4 ימים. למה אתה מתעקש? אולי שאלת 'היית' ורשמת 'שהית' וזה מקור הטעות? למה שאבו ליל יחזור בו מהאימרה בנקודה זאת? ההסבר הוא, אדוני, שבזכ"ד של השב"כ 'הרצל' כתב כך: 'לן 4 ימים בביתו של רוואש', וכך זה זלג לחקירה המשטרתית. אחדש לך, שבאותו זכ"ד נאמר, כביכול, על ידי אבו ליש, שהיו איתם 4 אקדחים, ובהתאמה מדהימה זה מופיע באימרה שלך. איך הוא טעה גם אצלך וגם בשב"כ? קיבלנו דוח תפיסה של החיילים - נתפסו 3 אקדחים ותרסיס גז מדמיע: 2 אקדחים בלגיים, 1 ג'ריחו ועוד אקדח של פיראס".

הפתעה מספר 2 - הרצל לא אמר

"נפל בחלקך לחקור שלושה אנשים שהיו מעורבים באותה פרשה בפרק זמן תחום: ריאד אבו סריס, פאדי פאהמי בכרי וסרחאן עלאן. אבו סריס מסר גרסה לגבי הנאשם, לפיה במהלך הנסיעה שלו ושל המתאבד התקשרו עלא וג'מאל טיראווי לסלולרי של המתאבד כדי לבדוק התקדמות. סרחאן עלאן סיפר בחקירתו, שאבו סריס אמר לו שהוא שמר לעצמו את הטלפון שהיה של המתאבד למזכרת. ביקשת את הפלאפון כדי לבדוק שיחות נכנסות?". כלומר, היה נוח לחשוב שהסלולרי אבד עם המחבל המתאבד, אבל מהחקירות עולה שאולי לא כך קרה, כי אחד הנוסעים ברכב דווקא אמר ששמר לעצמו את הסלולרי המפליל (אולי). קו החקירה הזה אבד בנבכי "חקירת" המשטרה המשכתבת את זכ"ד השב"כ. כנראה ש"הרצל" לא אמר על זה כלום.

הקינוח

"אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה, שאף שוטר עד היום לא הצליח לתת לי עליה תשובה", איתגרה חורי את החוקר הנחקר, "בהינתן הזהות בין האימרה שגובה המשטרה לבין הזכ"דים שעל בסיסם היא חוקרת, למה צריך את המשטרה?".

כבוד השופטת דליה קאופמן אמרה לחורי בשלב זה שתשמח לספק לה תשובה. אולי, אם נתנהג יפה, נוכל לשמוע גם?

המשך פרשת הגנה, 28.2.10

את הדיון שתמציתו מובאת לעיל נאלצתי לעזוב מעט אחרי ארבע, טרם סיומו. הצטערתי, כי היה מרתק.

ביום ראשון האחרון, 28 בפברואר, התייצבנו רחל ח' ואנוכי, להמשך פרשת ההגנה במשפטו של ג'מאל טיראווי, ולא הורשנו להישאר באולם. התקיימה חקירה של אנשי שב"כ בדלתיים סגורות. לשאלתי הטלפונית למחרת, אמרה עו"ד חורי שב 14.3.10 יהיה הדיון סגור לפחות במחציתו הראשונה - עד שתסתיים חקירת חוקר השב"כ.

עדותו של ג'מאל טיראווי תידחה כנראה ל 21.3.10.