קלנדיה, יום ו' 26.8.11, בוקר

צופות: 
נורה רש ונור בר-און (כתבה וצילמה)
26/08/2011
|
בוקר

11:30 הגענו למחסום קלנדיה. אנחנו מאזור תל אביב ולא מכירות את המחסום היטב. אנחנו טועות ובמקום לעבור אל דרך המעבר השמאלי, שלא משמש היום פלסטינים אלא רק אנשי ביטחון ולכן הוא דו כיווני, אנחנו נכנסות דרך אחד משלושת המעברים הפעילים. אנחנו נמצאות עכשיו במכלאה, פשוטו כמשמעו. לכאן מגיעים פלסטינים שעברו את הבידוק הראשוני במגרש החניה שבחוץ, שם נבדק היתר המעבר, ואחרי שחיכו בשלושה תורים צרים וצפופים. מהמכלאה הם ימשיכו לבידוק השני - התיקים ותעודת הזהות. המעבר כאן בכיוון אחד בלבד. כמה רגעים חולפים, אנחנו מנסות לתקשר עם החייל שיושב בתוך תא ממוגן: מסבות את תשומת ליבו לילד שמבקש ללכת לשירותים וגם שואלות איך נצא מפה. לא קל לדבר איתו דרך קיר הבטון מאחוריו הוא יושב אבל למזלנו הוא כבר מיומן בקריאת שפתיים. איתנו הוא מדבר עם רמקול. פרט לו אין אף נציג של המחסום שאפשר להחליף איתו מילה. החייל אומר שבכל מקרה אין כאן שירותים ומציע לסובב לרגע את הקרוסלות לכיוון שלנו כדי שנוכל לצאת. אבל המעברים צרים מאוד, מתאימים בדיוק לאדם אחד . למה אי אפשר היה להוסיף כאן עוד שני סנטימטר, רק כדי שהעומד בתור יוכל לנשום? אבל מובן שאי אפשר.

אנחנו מצטרפות לתורים בדרכנו החוצה מהמכלאה. שתינו חשות עצבנות. מין תחושת של לחץ וחרדה שמשרה הארכיטקטורה הייחודית של המקום הזה: הגדרות הגבוהות שיוצרות תורים צרים מאוד, הקרסולות שנעות רק בכיוון אחד, המנעולים. האזור סגור ומסוגר. בתור אנחנו שומעות מהממתינים על הבוקר הארוך שכבר מאחוריהם ועל החשש שבסופו של דבר על אף המאמץ ולמרות שהצליחו לעבור יפסידו את התפילה.

12:15 הגענו אל תור הגברים במגרש החניה. רוב הגברים כבר עברו. בשעה זו הסיכוי להגיע לעיר העתיקה לתפילה כבר אינו גדול והאוטובוסים הממתינים מהצד השני של המחסום יצאו. מעטים עוברים, כמה מוחזרים לאחור כי הם לא בגיל המתאים (נשים מעל 40 גברים מעל 45). נוספה סככה ונוסף מעין מאוורר שמתיז סביבו טיפות מיםinfo-icon צוננים. שני אלו מקלים מאוד. זה שיפור משמעותי ביחס לחום הנורא שזכור לי בשנים קודמות.

12:50 עברנו לתור הנשים. כמה נשים עוד מנסות לעבור את המחסום, רוב הקהל מחכה לתפילה שתערך כאן, כלומר במגרש החניה המלוכלך. כמה עשרות אנשים מסתדרים, גברים ונשים בנפרד, שטיחוני תפילה לרגליהם. אחרי התפילה מתחילה הפגנה של קבוצת 'מהפכת הזית', שמבקשת להשמיע את קולם של הפלסטינים לקראת ההצבעה באו"ם בספטמבר (שלוחות מכאן איחולי הצלחה). הם מצוידים בדגלי הלאום ובדגל סגול ועליו סמל התנועה החדשה. הם עומדים קרוב מאוד לחיילים, רק בטונדות בינהם. מה הם צועקים? בדרך חזרה לתל אביב נורה מספרת לי שכשהיתה ילדה צעקה בהפגנות "מדינה עברית עליה חופשית". הם קוראים גרסאות משלהם לקריאה זו בדיוק, בין הקריאות ששמעתי היתה למשל 'ירושלים, חופש, פלסטין חופשית', הדגלים שלהם ממש על פני החיילים. החיילים מוגנים מאחורי אפוד מלא, קסדות, כלי נשק. המפגינים חשופים. זה נמשך כחצי שעה. ברור לגמרי שזה יגמר ברימון גז, למרות שלרגע, כשהמפגינים הודיעו במגפון שהם מתכוונים להתפזר בקרוב בעצמם, נדמה שאולי לא. ובכל זאת - כמות עצומה של גז נורית לבסוף אל הקהל. היא עצומה מפני שגם אם לא נורתה לעברנו, הצריבה בעיניים ובאף חריפה מאוד. אני רואה נשים מתכופפות, מכסות את פניהן במטפחות. גם אנחנו רצות משם. כשאנחנו רחוקות אנחנו עדיין שומעות את ירי רימוני הגז אל הקהל. כמה חיילים שנמלטו גם הם מעננת הגז עוזרים זה לזה להתגבר על הכאב וגם לועגים לעצמם על קרביות לקויה - 'איזה מין חיילים אנחנו, כולה גז' וגם 'פעם אחרונה, עוד יומיים משתחררים'. אפילו לא צל של מחשבה על מה שהיה מנת חלקם של מי שעליהם נורו הרימונים וודאי כואבים יותר.