בית לחם (300), יום ו' 26.8.11, בוקר

צופות: 
יהודית אלקנה וחנה בר"ג (מדווחת)
26/08/2011
|
בוקר

יום ששי אחרון של רמדאן (הצד הפלסטיני)

הגענו בשעה 08:20. זרם הפלסטינים בדרכם לתפילה היה דליל. למדנו כי רבים כבר עברו בשעות הקטנות של הלילה אך במשך הזמן התגבר הקצב מאד. ב-11:20 כאשר עזבנו נחלש זרם המתפללים מאד – שעות שיא התנועה חלפו.

השוטרות והשוטרים הפלסטינים, הניצבים במפגש הראשון עם המתפללים, ניסו לארגן את התורים ולנהל מיון ראשוני, לא תמיד בקור רוח – שמענו לא מעט צעקות וויכוחים בעיקר בתור הגברים.

המעבר בתחנה השניה והשלישית – הישראליות -  היו שוטפים ומהירים ועד שעזבנו בשעה 11:20 עברו למעלה מ-40 אלף מתפללים.

ביקשנו מחבר שיודיע לנו כאשר יגיע לצד הישראלי והתברר כי הוא עבר בפחות מ-15 דקות. גם המעבר שלנו בתור המיוחד לנשים לא דרש יותר מעשר דקות.

הערות:

המצב בהשוואה לשנים קודמות השתפר מאד ונעשה מאמץ שהמעבר יהיה חלק ומהיר - כמובן למי שעונה על "קריטריונים". להעביר 40 אלף איש מבלי שנדרשו יותר מ-15-20 דקות בתור זה קצב סביר. הסידורים הפיזיים למעבר – אחרי שהמתפללים ובעיקר המתפללות התגברו על העליה לעבר המחסום, היו הגיוניים ונוחים.

למרות הנאמר -  על "חופש פולחן" אמיתי אין לדבר כאן.

"מלחמת החורמה" במי שעבר את גיל 12 ולו ביום אחד אכזרי ומיותר, במיוחד כלפי משפחות היוצאות יחד לתפילה. הדרישה שילדים בני 12 ומטה יכולים לעבור רק עם הורים ולא בלווית קרובי משפחה אחרים גם היא בלתי סבירה ופוגעת בשמחת החג. ומה ההבדל בין ילד שאתמול מלאו לו 12 וילד שמחר יהיה יום הולדתו? וכל זאת לפני שהתייחסנו לדרישה להביא תעודת לידה מקורית – למרות שהילד מופיע בתעודת הזהות של ההורים? החרדה מחטיפת ילדים? או שמא הענשה קולקטיבית בגלל ילד כלשהו שאולי זרק אבן אי שם ברחבי השטחים הכבושים?  ואנו שואלות: מה היינו אנו אומרים לו מצב זהה היה מתקיים בראש השנה או סוכות לגבי משפחות ההולכות במשותף לתפילה בכותל?

התרשמנו כי השנה חולקו יותר אישורי תפילה למי שלא ענו על "הקריטריונים". לנשים פחות מגברים. יתכן כי נשים נמנעות מלהגיש בקשות מסיבות שונות. גם כאן התקיימה ביקורת קפדנית, ללא "רחמים". ראינו לא מעט נשים שלא נכנעו וחזרו שוב ושוב, ובעלות המזל אפילו הצליחו לעבור. הדרישה מנערות צעירות, ביישניות ומפוחדות לענות על שאלות בפני חייל עם נשק אינה ראויה. בנות המזל נחקרו ע"י שוטרות, שעשו זאת ביתר עדינות – אם כי התוצאות היו כמובן זהות.

 

המעבר ההומניטרי בבית לחם בעייתי – ותלוי מאד "במצב הרוח" של השוטרים במקום. מי שבאו בכסא גלגלים או שקשיי התנועה שלהם ניכרו היטב, עברו. "סתם" זקנים מתקשים לא הורשו לעבור במעבר ההומניטרי. חזינו בוויכוח בין אישה מבוגרת, כבדת תנועה בעליל, שלא הורשתה לעבור וניגררה בקושי אל המעבר העליון וממנו בדרך ארוכה אל האוטובוסים. תשובה לתלונה בעניין היתה "צריך לשמור על גבולות כי אחרת כולם ירצו לעבור כאן". ואנו חשבנו שאולי צריך לשקול שוב את ההחלטה על  "הצבת הגבולות"!

 

התנהלות החיילים, השוטרים ואנשי החברה האזרחית: ככלל, וגם לפי נסיוננו בעבר, הנשים בכוחות הביטחון מתנהגות באופן הרבה פחות ראוי מהגברים. אנשי החברה האזרחיתנוטים מאד להתנהגות מעליבה ומזלזלת. פרט לשוטר אחד היתה התנהגות השוטרות והשוטריםקורקטית, בעיקר כי במקום נוכחו קצינים שפיקחו על הנעשה והושיטו הרבה עזרה בשעת הצורך. שיקול דעתם הוסיף הרבה למעבר החלק. רוב החיילים, ביחוד חיילי המינהל האזרחי, (שחלקם יודעים מעט ערביתinfo-icon, תוספת ברוכה להתנהלות), נהגו בכבוד במתפללים. גם כאן חשובה נוכחות קצינים, ביחוד דוברי ערבית. אך משהו לקוי מאד בחינוך של הצעירים האלה. חסרה ההבנה למשמעות הדתית והמשפחתית לחג הזה ולחשיבות הרבה לתפילה בחארם אל שריף. אין תפילה זו דומה לתפילה במסגד המקומי. "שילכו להתפלל על יד הבית" הסבירו לנו. חיילת אחת צילמה ללא הרף – כמובן מבלי לבקש את רשות המצולמים והתפארה "בתמונת השנה". נשים במאה שעריםinfo-icon היא לא היתה מצלמת – בוודאי לא בדרכן לתפילה!

 

מלבד 6חברי ISMשהגיעו בסביבות השעה 10, לא הבחנו בהתארגנות להפגנה במחסום. בחדשות קול ישראל בשעה 15:00הודיעו על הפגנה של מאות פלסטינים ובינלאומיים בקלנדיה שפוזרו בגז מדמיע.