קלנדיה, יום ו' 12.8.11, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן, רותי ברקאי, ויוי צורי ותמר פלישמן (מדווחת) אורחים: בייטה מברלין ומרק מברצלונה. .
12/08/2011
|
אחה"צ

יום שישי השני לרמדאן, 12 באוגוסט 2011

בהנץ החמה של ימי השישי של חודש הרמדאן משתנים סדרי עולם. מרגע זה והילך חוקי הכיבוש התקפים במחסום קלנדיה בכל השנים, בכל ימות השנה, המגדירים את "כשרותו" של אדם, היוצרים את מצג פרופיל מסוכנותו -  מוחלפים. חוקים וכללים אחרים, שונים במהות ובמקור סמכותם יורשים את מקומם לשעות אחדות.

בשגרה, הפוסקים העליונים המאשרים או מונעים מאדם לחצות את המחסום הם נציגיו העלומים של שרותי הביטחון. בארבעת חצאי ימים אלו תאריך לידתו של אדם ככתוב בתעודת הזהות, הוא הקריטריון הקובע ואין בלתו.

בכל ימות השנה על הפרט לטרוח, להגיע לפתחם של השלטונות,  לעמוד שעות ארוכות בתורים אין סופיים, להגיש בקשה מנומקת לקבלת אישור מעבר (="תסריחinfo-icon"), שהרי לא יעלה על הדעת שאדם יחצה את מחסום קלנדיה מגחמת לבו. רק לאחר שנבדק ונפסק "נקי" לשיטתם, כלומר: שאין איש מבני משפחתו המורחבת נאשם/כלוא/נתון בחקירה או נפגע במזיד או בשוגג בידי כוחות הצבא והוא עצמו אינו חורש מזימות,  רק אז, יקבל לידיו אישור חתום ומאושר.

ולפתע, בחצאי הימים המדוברים, די שתושיט יד אדם קשיש דיו את תעודתו הפתוחה במקום המוכיח את מניין שנותיו לעבר איש צבא הניצב בפתחו של אחד  משערי המחסום ומיד יעבור האדם ויחצה את קו הגבול המדומה וייכנס לתחומי ירושלים.

אך בעוד רף מסוכנות המבוגרים יורד בעיני שרותי הביטחון בימים אלו, דומה שמסוכנותם של ילדים פלסטינים עולה ומתעצמת בעיניהם.

בשגרה, ילד פלסטיני מורשה לעבור את המחסום בלווי במבוגר בדרגת קירבה ישירה ובצמידות לתעודת הלידה (=קושאן) להוכחה שטרם מלאו לו 16(מועד פקיעת ילדותו). בימים המדוברים, לא יעלה על הדעת שילד או ילדה מעל גיל 12 יורשה לעבור.

אולי כתוצאה משחיקה והרגל יש בכל הצדדים מעין קבלת הדין.

גם נוכח הסתירות המובנות בכללי המעבר בימים אלו לעומת שאר הימים, יש לתת את הדעת על כך שקובעי ההחמרות הקבועות וההקלות הזמניות אינם נתבעים למתן תשובות על תהיות ושאלות כיצד יתכן שינוי חד ודרסטי שכזה במידת מסוכנותה של האוכלוסייה הגדולה הזאת והאם בכלל יש בהן צורך בכל ימות השנה.

אך העובדות בשטח מלמדות שלא הגורמים האקטיביים  - המוציאים לפועל של המדיניות בשטח, לא קורבנות השיטה ואף לא הכוחות הפסיביים – המשקיפים המתעדים והמדווחים, אינם מעמתים את ראשי המערכת וקובעי המדיניות עם הדיסוננס הצורם והבולט הנוצר מהפרדוקס של שינויי המדיניות כמתואר.

הרי לא ייתכן שאין להשלים ולשתוק נוכח הגדרת אוכלוסייה שלמה כפצצה מתקתקת.

האם ההרגל הכהה את החושים?