סאלם - חקירת עד, מפלילים

חקירה של שלושה עדי תביעה במסגרת משפטו של ג'מאל טיראווי

(ר' דוח קודם בעניינו של טיראווי - סאלם 24.1.10)

הרכב השופטים: רס"ן דליה קאופמן, סא"ל אייל נון, סא"ל יאיר צדוק

סנגור: חיים יצחקי ממשרד אביגדור פלדמן

התובע: סרן כמיל פרג'

לצערי, על ה"הליך המשפטי" אין הרבה מה להגיד, ושום דבר שאינו לעוס לעייפה. משרדו של אביגדור פלדמן לא הכין שיעורי בית, וחקירת עדי התביעה הייתה ביזיון לאינטליגנציה (אזדרז ואוסיף שאני מודעת לכך, שאין קל מלהעביר ביקורת, שלא אני היא שעושה במלאכה הלא אפשרית של הגנה על חשודים שזכות החפות לא עומדת להם מלכתחילה, שעורכת דין אחת לזכויות אדם היגרה מכאן לנכר המעתיר, שכל האחרים, אם אינם משת"פים, שחוקים עד דק, ואף על פי כן). הדבר היחיד שיש לי לומר בעניין זה הוא שאם אפילו משרד עורכי דין כל כך מכובד מזלזל בהגנה על נאשמים שאתרע מזלם ליפול בידי רשת השיפוט הצבאית של ישראל 2010, אז, אם עוד היו ספקות כלשהן, המערכת ניצחה. אבל כן, אני רוצה לשתף אתכן בכמה סיפורים בשולי ההתרחשות המרכזית.

בעיות אבטחה

באחד הדיונים הקודמים בעניינו של טיראווי (24.1.10) התפעלתי מכך שהתירו לארבעה מבני משפחתו להיות  נוכחים באולם בשעת הדיון, ויותר מכך - שעד שהשופטים הגיעו התירו לאורחים לדבר עם הנאשם (כש 15 המטרים של אורך אולם הדיונים מפרידים ביניהם, אבל מי סופר). מאז שנחטף, ב 29.5.07, לא פגש ג'מאל טיראווי את אשתו אלא בבית המשפט. רק לבנו מותר לבקר אותו. היום ישבו באולם אשתו ובנו (כמו אז) ואחי-אביו של הנאשם. אחיו, שהיה אז, הושאר בחוץ ולא הורשה על ידי השופטת להיכנס. למה? "בעיות אבטחה", "נהלים", "מסוכן". אזכיר, שביום שכן הותר לארבעה בני משפחה להיות נוכחים, היה מאבטח יחיד באולם, וגם הוא יצא לפרקים לאולם סמוך, כי רוב הדרוזים היו בחופשת נבי ח'ד'ר. ומעניין לעניין בעניין דומה - היום היו באולם "פרחי שב"ס". אחד מהם תמה על כך שלנאשם מותר לדבר עם משפחתו. הסביר לו ה"וותיק" שהדריך אותם: "האסיר הזה במעמד כל כך גבוה....". ולא ייסף. גמישים החבר'ה האלה, והחוקים שלהם.

אם את מדברת, אז לא כאן

הופיעו שלושה עדים - שניים מהם חוקרים שחקרו מפלילים של טיראווי, ומפליל אחד (שלטענתו כלל לא הזכיר את ג'מאל בחקירתו). אחד היה יהודי חובש כיפה סרוגה (רב סמל בכיר נחום בבקוף, מחלק תשאול מרחב ירקון), אחד דרוזי (רס"מ עטאף עוודה) והשלישי פלסטיני משכם (פאדי פהמי בכרי).

כבוד השופטת הייתה עסוקה רוב העת בלגעור בגברת טיראווי ("אם את מדברת, אז לא כאן!") ולהכתיב לקלדניות  את שעליהן לכתוב. בעת שהעיד הבחור משכם, הוסיפה על ההנחיות לקלדנית תיאורים מפורטים על שפת הגוף שלו - הוא השפיל מבט, הוא הגניב מבטים, הוא גלגל עיניים לתקרה, הוא חייך, הוא לא חייך, תכתבי, תכתבי. מכל השלושה כנראה רק הוא השתמש גם בשפת גוף, וכמובן צריך להדגיש את זה, כי הפרוטוקול צריך לייצג את האמת, את כל האמת ורק את האמת.

אפילו חיה לא יכולה להישאר מתחת לאדמה תשעים יום

לעומת זאת, על דברים רבים שאמר הנחקר הפלסטיני ושצריכים היו להקפיץ כל מי שישב שם באולם, איש לא הגיב - השופטת לא הנחתה את הקלדנית לכתוב אותם, ועורך הדין לא נזעק לשאול לגביהם שאלות הבהרה. בעיניי בוטאו שם הרבה דברים שצריכים לעניין את הוועד נגד עינויים.

אקדים מספר מלים על הנחקר - היה תושב שכם והסתכסך עם משפחת טיראווי, אחרי שג'מאל טיראווי מתוקף תפקידו ברשות שחרר ממאסר את רוצח דודו אחמד טאבוק. בשל הסכסוך, שהפך כנראה למלחמת חמולות, עקר משכם. הוא נשפט לארבע שנים בגין עבירות שלא פורטו בדיון שבו נכחתי, אבל זוכה מאשמת מעורבות בפיגוע בתל אביב, שהוא סעיף האישום הכבד ביותר בכתב האישום נגד ג'מאל טיראווי. הוא אמור להשתחרר בעוד 40 יום (זה לא עולה בדיוק בקנה אחד עם חיבור 4 שנים לתאריך מעצרו, 7.6.06, אבל זה מה ששמעתי אותו אומר).

בין יתר הדברים שעלו מעדותו - הוא היה "90 יום מתחת לאדמה", ועל זה אמר: "אפילו חיה לא יכולה להישאר מתחת לאדמה 90 יום". המדובבים (א[ל] סאפיר) התחזו בפניו ל"אנשי הארגון" - התנזים. לפחות בחקירה אחת ישבו חוקרי השב"כ ("הרצל" ו"יאיר") רעולים, כשאחד מתחזה לאיש פת"ח והאחר לחבר הג'יהאד האסלאמי. באותה חקירה, אחרי שהסירו את המסכות וצעקו עליו שהוא שקרן, הוא כנראה התפרץ בזעם והטיח את ראשו בכותל באופן שחייב התערבות הנוכחים בחדר, למנוע ממנו לפגוע בעצמו. מה שבטוח, כשהוא אמר שאיימו עליו שיחזירו אותו לחקירות, ובתגובה הוא ענה: "אז אתם רוצים שהוא היה שם, בסדר, הוא היה שם", יש נטייה להאמין לו. אני יודעת שהצורה הדקדוקית הזאת you would like him to have been there, אינה תקנית בשפות שפאדי בכרי דובר אותן. גם חוקי הדקדוק מתגמשים במערכת השיפוט הצבאי.

ג'מאל ואני הגענו בזמן

את המשפט "הדיון, שתוכנן להתחיל ב 9:30 מפאת אורכו הצפוי, התחיל כתמיד ב 10:45", כתבתי עוד טרם צאתי. החלטתי לפתוח קובץ ולחסוך זמן אחר כך, וכך גם לאלץ את עצמי לשבת מיד לרשום את הדברים המעצבנים שאתן קוראות עכשיו. ולא הייתי צריכה לשנות אותו, אף שבדיון שקדם לזה הנוכחי (31.1.10) בילו השופטת ועורך הדין 20 דקות בחילופי דברים משועשעים על קשיי התעבורה בין תל אביב לבית הדין (הרבה יותר כיף מלעסוק בדברים הקשים שעלו מדברי הנחקר ביחס לתנאי המעצר והחקירה). אחרי שהשתעשעו כל צורכם הוחלט שהדיון יחל ב 9:30, חרף הקושי שזה מציב בפני עורך הדין התל אביבי, כדי לאפשר לשמוע את כל שלושת העדים באותה ישיבה. נו, אז ג'מאל ואני הגענו, יחד, מעט אחרי 9:00, ורק אנחנו היינו בזמן. אחר כך, מפני שהיה יום ארוך ומתיש, יצאה סוללת השופטים להפסקה. "עד אחת, לא דקה יותר", אמרה כבוד השופטת. התרווחתי בשמש בידיעה שיש לי המון זמן. פתאום מולי ראיתי סנגור לבושחור במיוחד מנפנף ידיים במרץ. זוג נימפות הסרפד ניסו להתיישב עליו והוא כפר באשמה בכל תוקף - הוא לא סרפד, ובכלל מה יש לפרפרים לחפש כאן? בסביבות שתיים התחיל החלק השני של היום. גם הזמן מתגמש כאן.

אני חוקר לפי הזכ"ד

בשלושת הדיונים שהייתי בהם בתיק הזה הספקתי לשמוע מיד ראשונה לא מעט חוקרים מעידים על החקירות, ולא מעט דברים מיד שנייה על הנחקרים. התמונה שעולה מהם הכי חזק היא של מטווה צפוף של קורי עכביש, שרק שוטה ינסה להתיר מתוכם חוט שלם. נשמע שככה זה עובד - הצבא חוטף אדם בשטחים הפלסטינים הכבושים ומוסר אותו לידי השב"כ לחקירה, בתנאים שכנראה איננו מודעים להם די הצורך. בתום חקירת השב"כ (לפעמים 3 חודשים), נמסר הנחקר לידי המשטרה, שחוקרת אותו על יסוד הסיפור שמוסר לה השב"כ. כלומר, השוטר כבר יודע במה הנחקר שלו אמור להודות. בחלק הארי של המקרים שם זה נעצר. החשוד מודה בכתב אישום מתוקן, הרבה פעמים בעצת סנגורו, וכך חוסך זמן לבית המשפט, למדינה הוא חוסך את עלות החזקתו בכלא בדמי הקנס המושתים עליו, ולעצמו אולי חלק מזמן המעצר, המאסר והטרטור של ה"הליך המשפטי". הבעיה היא המיעוט שכופר באשמה. סביב הכופרים נרקמת רשת שהשתי שלה הוא הסיפור שטווה השב"כ, מחוזק בחקירת המשטרה הנסמכת עליו, והערב הוא ה"הפללות" של נחקרים אחרים ועדות המדובבים, שמכניסים לתא החשוד, כדי שיאוששו את אותו סיפור ראשון של השב"כ. בסוף, המטווה כל כך סבוך ודביק, מלא סתירות ושקרים ולחצים - הוא אמר שאתה אמרת שהם אמרו שהוא היה שם - שאיש אינו יכול להתיר אותו, אפילו היה באמת ובתמים רוצה בכך. ובסוף - אם החשוד ממשיך לכפור בזכ"ד, ואיש מהנחקרים במקביל אליו אינו מזכיר את שמו, וגם המדובבים לא מצליחים לגרום לו לומר את אשר הורו להם לחלץ ממנו, אז תמיד אפשר להשאירו במעצר מנהלי. ואז שוב נשאלת השאלה - למה צריך את כל הקרקס הזה? שם, גם האמת גמישה לחלוטין.

עדנה קנטי חמודה וטיראווי יקבל מאסר עולם

קלדנית המשמרת הראשונה, אחרי שראתה את התג שלי, הביעה את דעתה ש"עדנה קנטי חמודה". קלדנית המשמרת השנייה הביעה דעתה שג'מאל טיראווי יקבל מאסר עולם. על ההתבטאות הראשונה איני יכולה להגיב, כי אף שראיתי הרבה אחים גדולים בחיי, את זה שבקופסא לא ראיתי. ההתבטאות השנייה היא לדעתי הדבר המוצק היחיד ששמעתי בכל ה"הליך המשפטי" הזה עד היום, כשהמכבסה של השב"כ ממשיכה באין מפריע לשחרר לעולם אוויר חם, הבל ורעות רוח. הקלדנית, בתוך עמה היא יושבת, ואני מוכנה להמר שהיא יודעת על מה היא מדברת.
מכל מקום, שתינו מצפות בהתרגשות ליום א', 21.2.10 - לעדות של ג'מאל טיראווי בראשית פרשת ההגנה.