בית לחם (300), יום ו' 22.7.11, בוקר

צופות: 
קלר אורן (מדווחת)
22/07/2011
|
בוקר

09:00 – 12:00

מחסום בית לחם– משמרת + פגישה עם קבוצת תיירים מאירופה

3 עמדות פתוחות.

 09:15  חילופי משמרת.

חייל שהגיע זה עתה פונה אליי:  תעאלי!  חברו מעיר: עזוב, זאת ווטש.

משמרת נוראה: שוב ושוב מניעת מעברם של ילדים ושל מבוגרים.

הארועים הבולטים:

  • הגיע זוג, מבוגרים מאוד – האישה עברה אך לגבר נאמר שתוקף אישורו פג. הוא התרגש וצעק, הסביר שאשתו חולה ולא יכולה ללכת לבד, שהוא בן 80, שהוא עבד בארץ 50 שנה ומכיר את קפטן פלוני ואת קפטן אלמוני. הוא דיבר בערבית, החייל בעמדה אמר שאינו מבין ושלח אותו לחייל אחר שאמור לדעת ערביתinfo-icon. האיש הזקן ניסה בכל העמדות, נדחה שוב, ניסה לפנות לכל מי שיצא מחדרי המחסום, צעק שיתפלל כאן. החייל חזר ואמר: "ארג'ע לבית לחם!" והזקן השיב שהוא מחברון. לפחות שעה נשאר שם, מקווה שיוכל בכל זאת לעבור, עד שנשבר
  • גבר צעיר עם 3 ילדים קטנים, בא כדי לבקר את אשתו  המאושפזת. מסמכי הילדים אצלה. אין לו אישור כי לא הספיק להוציא והוא ממהר לאשתו. מודיעים לו שהוא עצור עד שיבוא שוטר. בתום כ- 40 דקות בא שוטר ולא איפשר לו לעבור.
  • מגיע גבר כבן 50. נולד כאן אך גר שנים בגרמניה וקיבל אזרחות גרמנית. כל שנה הוא בא לביקור. הפעם נשאר מספר חודשים. קיבל ויזה לשלושה חודשים בלבד וכבר פג תוקפו. הוא לא עובר. אני מעירה שראיתי לא מעט תיירים שעברו ורק נופפו בדרכון שלהם ואף חייל לא ביקש לראות ויזה.   אחד המאבטחים אדיב ואפילו מדבר קצת ערבית אך אין מצדו כל נכונות להפעיל שיקול דעת.  כך גם קצינה שיצאה רגע והפגינה את אדישותה למצב הילדים. לרגע הקשיבה באדיבות לשאלותיי אך נאטמה כשנגעתי במניעת מעבר ילדים כשהאבות מציגים אישור עבודה.
  • אני אמורה להיפגש ב- 11:00 עם קבוצה מאירופה שתעבור מבית לחם עם עמר (ע"פ בקשת נטע ע.)  בשעה 10:45 עמר מתקשר אליי מהצד השני – הצד של בית לחם, ואומר שיש תור ארוך ורק עמדה אחת פתוחה. פעילה בינלאומית כבר סיפרה לי על כך וסיפרה שרק בשעה 9:000פתחו את השער הראשי. התקשרתי כבר למוקד אך לא נראה שזז משהו.
  • עוד גבר עם אישור עבודה וילדו הקטן, המפוחד, על גבול הבכי, נדחה.
  • עוד תייר בעל דרכון אך ללא ויזה. החייל מסביר: "צריך ויזה של בן גוריון", לפי הבעת התייר, הוא לא הבין איך האיש שעמד על הראש אמור לספק לו ויזה...
  • החייל בעמדה הראשונה הרגיש פתאום לא טוב – כנראה התקף קוצר נשימה. הוציאו אותו, דאגו לו למים, סובבו אותו כל החיילים והמאבטחים. הוא נראה מודאג, במצוקה, חזר להיות אדם רגיל, כמו כל אדם אחר, המתמודד עם קושי, והרגשתי לא נוח על כך שתגובתי הראשונה היתה אדישות.    לצערי כל ההתעסקות הזו לא עזרה לאף ילד קטן להתפלח...
  • רק ב- 11:30 הצליחה הקבוצה של עמר לעבור. עלו לאוטובוס ממוזג כדי לקבל תדרוך על מחסום ווטש ולשאול על העבודה שלנו ועל התפתחויות "המצב".