קלנדיה, יום א' 19.6.11, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן, תמר פליישמן (מדווחת), אורחות: אומוט, חוקרת מאונ' באוסטרליה וכריסטיאנה, סטודנטית מאיטליה
19/06/2011
|
אחה"צ

"אתם שם בישראל רואים משהו כזה?"

לכל אורך הדרך המובילה מרמאללה - פקק תנועה שאת סופו אין העין רואה (בתמונה).
"מתקנים שם משהו..." הסביר מכר והצביע לעבר האגף המערבי/החדש שנסגר.
תנועת כל הרכבים והאנשים הופנתה לנתיבים הישנים, שגם בימים כתיקונם, ללא קלקולים, צרים מכדי לתת מענה לאלפים המבקשים לחצות את המחסום.

"אתם שם בישראל רואים משהו כזה?" שאל בן שיחנו (לא. אנחנו לא), וסיפר שבשבת יצאו ממתחם המחסום מאבטחים חמושים ועצרו את א., הרוכל שעגלתו הסמוכה ביותר לפילבוקס. "אמרו שביום חמישי בלילה, בשתיים, היה ירי לכוון המחסום". א. תוחקר ושוחרר אחרי שלוש שעות. "כשהוא חזר הפרצוף שלו היה מנופח" השלים האיש את סיפור אירועי יום האתמול.

"ילדי המחסום" היו היחידים שלא הלינו על מצב האין-תנועה. הם, שכל שעות האור, מהנץ החמה ועד שקיעתה מתרוצצים אורבים לאנשים ורכבים, שהקטנים מביניהם נתלים על חלונות מכוניות כדי להגיע לגובה פני הנהגים, המנסים למכור את מרכולתם הדלה: מסטיקים/בקבוקי מיםinfo-icon/ פסוקי קוראן... ישבו כשגבם אל החומה וסעדו את לבם בפיתה עם פלח אבטיח לצדה.

עם ילדים אלו, שבגרותם אינה צופה להם עתיד טוב ממציאות ילדותם האלימה, הנידונים לחיים של עליבות ואומללות, הצלחנו בחדשים האחרונים לפתח יחסים אחרים מיחסי:"קח שקל – עזוב אותי" שלפיהם נוהגים מרבית המבוגרים המזדמנים למקום.

וכמו בחוזה בלתי כתוב, כל אחד מהם שפגשנו בשבוע שעבר מקבל לידיו תמונת דיוקנו ואנחנו זוכות לראות את פניו מוארים ולו לרגע בחיוך של שביעות רצון ונחת הנדירה כל כך בעולמו.

במחסום הרכבים נכח קצין משטרה צבאית בדרגת סג"מ. הוא, האמור להיות מפקד המחסום, סר למרותם של המאבטחים האזרחיים שבניבולי פה וגסות רוח דרשו שנעזוב את המקום ממנו אנחנו נוהגות לעמוד ולהשקיף. משלא נענינו לדרישתם ובאין להם כלים להעניש אותנו, פעלו כדרכם של שפלים והענישו את החלשים שנקרו למקום שלא בטובתם: משהגיע אמבולנס מקלקיליה ובו תינוקת הסובלת ממחלה בריאותיה, לאחר שנבדקו הניירות כולם ונמצאו "כשרים" ו"כשרה" הייתה אמה של הפעוטה, ולאחר שכבר ישבה האם באמבולנס הירושלמי כשילדתה חבוקה בזרועותיה,  רעם קולו של מאבטח:"אני לא נותן להם ליסוע עד שלא תסתלקו מפה!". בהוראתו נחסמה דרכו של האמבולנס כשהחיילים על רוביהם ניצבו לפניו. לא עזרו הפצרותיו של נהג האמבולנס, גם לא הסבריו שמי שמעכב את הטיפול לו נדרשת התינוקת בבית החולים הם נציגי הצבא ולא אנחנו.  רק משהזעיק המאבטח/המפקד את המשטרה ונציגיה ואלו לא ראו כל פסול או פגם בפעילותנו, פונתה הדרך.