בית לחם (300), יום ו' 17.6.11, בוקר
9:15 – 11:15
שוב נסגר החניון. אפשר לחנות לפני הפנייה, על שטח עפר.
בתחילת המשמרת – רק 2 עמדות פתוחות ויש תור יותר ארוך מהרגיל בחודשים האחרונים.
ב- 10:00 פותחים עוד 2 עמדות והתורים מתקצרים משמעותית. ב- 11:00 מצמצמים ל- 3 עמדות.
חיילת אחת בעמדה הראשונה עוינת וגסת רוח. פלסטיני שמרים את קולו כדי שהיא תשמע מעבר לזכוכית (בעוד היא מדברת במיקרופון) ננזף "אל תרים את הקול!".
כשאני ניגשת בהתחלה ומבקשת "אולי תפתחו עמדה נוספת, תראי איזה תור ארוך יש" היא מחקה אותי ולועגת "אולי לא תתערבי". להצעה שלי "אולי תדברי בנימוס, את אמורה לשרת פה אנשים" היא לא מוצאת לנכון להגיב ומאותו רגע אנחנו אוויר.
שוב הדבר הבלתי נסבל ביותר הוא מניעת מעברם של ילדים. אם הילדים מהווים כזה איום, למה לאפשר להם להגיע עד לעמדה בצד הישראלי, אחרי המתנה ובציפייה לנשום אוויר חופשי, לבקר קרובים, להתפלל...?
רוב הילדים לא עברו, בני משפחותיהם פנו בתחינה לחיילים, ולא נענו.
האם ראינו כמה ילדים שחמקו מהעין הצייתנית והאטומה של החיילים או שמדובר בדמיון מתעתע שאינו אלא פרי החלום והכמיהה..?