קלנדיה, יום א' 5.6.11, אחה"צ

הסדר הופר באחת וכבריטואל מוכר תפסו החיילים עמדות ירי ממוגנות - במבואות הבתים, בחלונות העליונים ועל הגגות. שוב ושוב נשמעו קולות הרעם של הרימונים ושריקות הכדורים, שוב היתמרו ענני הגז החונק. 

רק הרוח לא עמדה בכללים ולא שעתה לפקודות, היא שינתה כיוון ונשאה את הגז נוכח פני משגריו ולרגעים קצרים הייתה עדנה לחלשים. אך הארסנל הצבאי מגוון ויצירתי: רכב הבואש הופעל והמטיר לעבר הצעירים נוזל כחלחל זרחני מפיץ ריח פגרים, אשר נמהל באדי הגז וחבר לריח המדמנה העולה מהביוב הזורם דרך קבע במורד הסמטאות לכדי ארומה קשה מנשוא.

בהפוגות שבין צרורות הירי נערכו הצעירים שמנגד ושרו משירי עמם. גם אם לא הובנו מילות השיר הובנה המנגינה. על אלו השיבו להם בירי שהיסה והניס את השרים. המחנות נבדלו אלו מאלו לא רק בהשתייכותם הלאומית, בבגדיהם ובנשקם.

אנשי הצבא התייצבו במקום הזר והמנוכר להם מתוקף פקודות ובגיבוי המערכת השלטונית, בעוד צבא הנערים לא נשלח ולא גוּבּה. לא היה מטעם. הם באו ועמדו ולחמו איש לעצמו מתוקף צו ליבו.

משזיהו מפקדי הצבא בין המפגינים שניים מהאחים לבית אבו-רחמה, מגיבורי המאבק העממי בבלעין, שלחו את אנשיהם לנטרל ולעצור את השניים. האחים הותקפו ופניהם רוססו. במחווה  של סולידאריות התגודדו סביבם עשרות מבני עמם לכדי חגורה אנושית מהודקת ובלתי חדירה שהותרה ונפרמה רק משהונפו האחים בידי חבריהם, הוכנסו לאמבולנסים והובהלו מהמקום.

יום הנכסה קרוי היום הזה, יום התבוסה. אנשים מובסים לא ראינו. ראינו מאות מבני הדור הצעיר - דור שלישי לכיבוש, גאים, מתריסים ומעזים לעמוד מנגד.  
היה באירועי היום הזה, בפרטים שייצרו את השלם, מהראוי להיקרא "יום הבושה". היו שם רבים ממחוללי האירועים, שכלימה הייתה צריכה לעטות על פניהם. אך זו הרי אינה אוחזת בתודעתם ולא חודרת לעמקי נפשם. הם אלה שלא חשו בושה כשהשתלטו על רכושם של זרים ועשו בו כבשלהם, שמנעו מבעלי החנויות להגיע לפתח של מקור פרנסתם, שנכסו את פתחה המוצל והמטופח של דירה והפכוה למקום מנוחה ואכילה והניחו על סיפה את שהותירו ואת תרמילי התחמושת.

לא עלה הסומק בלחיי איש ויד לא רעדה כשנשמעה הפקודה:"אישור לירות גומי על קלע דוד!" ואחריה הרעימה תזמורת יריות ולמראה הנפגעים המפונים החלו היורים מוחאים כפיים ורוקדים על הגגות. כמותם חבריהם שלא היססו להתיר את מפתח מכנסיים לשם הטלת מימיהם בפתחה של חצר באחת מסמטאות מחנה הפליטים.
כולם, המפקדים והפיקודים, עזבו את המקום עולזים וטובי לב בלא שהבחינו באות קין שנצרב על מצחם.

וברקע כל אלו החומה. עדה אילמת למתחולל. לאורכה הזעקה והתקווה: "תחי פלסטין החופשייה".