עופר - יידוי אבנים, החזקה וסחר באמל"ח

צופות: 
חוה הלוי (מדווחת)
01/06/2009
|
בוקר

בבית המשפט לערעורים, בפני שלושה שופטים, נדונה עתירת התביעה להחמיר בעונשו של מחמוד בורקאן, תושב חברון הנאשם כי דקר שוטר מג"ב במחסום של מערת המכפלה ונאשם בנסיון לגרימת מוות. התיק מתנהל כבר שלוש שנים.  
בית המשפט דן אותו לחמש שנות מאסר והתביעה מערערת על קולת העונש.


התובע, אינני יודעת את שמו, טען בלהט ובאריכות, הביא תקדימים וציטוטים מפסקי דין קודמים כדי לשכנע את השופטים להחמיר בעונשו של האיש אשר "דקר שוטר מג"ב בעורפו". הרעיון כי חמש שנים לאחר ארוע הדקירה יחזור הנאשם
אל ביתו ושוב יהווה סכנה חמורה לסביבתו (דהיינו החיילים במחסום), נראתה לתובע כרעיון מסוכן ומזעזע.

במהלך הדיון התברר כי הנאשם, נשוי ואב לשישה, חולה סכיזופרניה ב-20 השנה האחרונות. עדותו במשטרה ועדותו במשפט עצמו לא היו עקביות וסתרו זו את זו. אבל גם התברר כי הסכין, כלי הנשק, היתה סכין קטנה אשר נשברה על עורפו של השוטר בעת הדקירה והשוטר נשרט קלות. בדיון קודם כנראה, אמר הנאשם כי קנה את הסכין כדי להרוג את אחיו. התובע מצא באמירה זאת אישור לדעתו כי הסכין אכן מתאימה וראויה לשמש כלי לרצח. גם עדותו של פסיכיאטר שהעיד בישיבות קודמות במשך 16 שעות לא שכנעה את בית המשפט קמא שגזר עליו את המאסר של חמש שנים. בית המשפט ההוא החליט וכך ציטט גם התובע, כי אמנם הנאשם הוא סכיזופרן אבל בעת התקיפה הוא לא היה נתון להתקף ופעל כאדם רגיל והוא בהחלט כשיר לעמוד לדין. (במלותיו של אחד השופטים: הוא היה חולה נפש קודם ואולי יהיה חולה אחר כך, אבל בזמן הארוע הוא לא היה חולה) על כן יש לקבוע כי הרקע לדקירה אינו פתולוגי אלא שנאה וכעס דהיינו מניע לאומני. עדי התביעה היו השוטרים האחרים שהיו במחסום באותה עת. לא הובא שום עד פלסטיני מאותם האנשים  שעמדו באותו רגע במחסום. מעניין למה.


הסנגור, מחמוד שאהין, סיפר לבית המשפט כי הנאשם גר מאז הוולדו ליד המחסום ואף פעם לא הפגין שום התנהגות עוינת או מסוכנת כלפיו, לא גויס מעודו לשום ארגון ולא חשב לפגוע בחיילים המשרתים במחסום לכן אין לדקירה הזו מניע לאומני.

מה שהיה חסר במשפט, ואולי תואר בישיבות קודמות, הוא תיאור האירוע עצמו. איך ובאילו נסיבות דקר מחמוד בורקאן את החייל. הסנגור אמר שהוא הלך לחפש לחם כי היה רעב וגם ביקש לחם מהחיילים. החייל דחף אותו אך האינטראקציה ביניהם, מי דחף מי תפס ולמה דקר לא תוארה בישיבה זו.

ההחלטה תינתן במועד מאוחר יותר.


אולם 2
 
השופטת שרון ריבלין אחאי

באולם זה חקרה התובעת תלמיד בבית ספר חקלאי מחברון שבכיסו נתפסה סכין, גם זה במחסום ליד מערת המכפלה. במשך כחצי שעה נסובה החקירה על דבר הסכין:

ש. מאין יש לך הסכין?

ת. מהבית.

ש. למה אתה מביא סכין מהבית לבית הספר?

ת. לשיעור חקלאות צריך סכין.

ש. כמה שיעורי חקלאות יש לכם בשבוע?

ת. כל השיעורים הם שיעורי חקלאות. זה בית ספר חקלאי..

ש. כל יום אתה מביא את הסכין מהבית?

ת. לא. רק כשצריך.

ש. בשביל מה צריך סכין בשיעור חקלאות? התובעת מראה לבית המשפט את הסכין.

ת. בשביל עצים.

ש. מה עושים עם הסכין?

ת. פותחים את הגזע של העץ (סכין להרכבות).

ש. איזה עצים?

ת. פיסטוק חלבי.

ש. למה אתה לא משאיר את הסכין בבית הספר?

ת. כי הוא רכושי הפרטי. הוא לא של בית הספר.

ש. איפה שמת את הסכין כשיצאת מבית הספר?

ת. בכיס של המעיל.

ש. תמיד אתה מסתובב עם הסכין?

ת. לא. רק כשאומרים להביא אותו לשיעור.

ש. מדובר בחודש אפריל, למה היית צריך מעיל?

ת. היה קר בבוקר.

ש. כששאל אותך חייל במחסום אם יש לך חפץ ממתכת למה אמרת שאין לך?

ת. שכחתי שהוא בכיס שלי.

ש. איך שכחת דבר כזה?

ת. זה כיס גדול מאד. (כאן שואלת השופטת למה לא הביאו את המעיל להראותו בבית המשפט).

ש. אז למה התחלת לגמגם ולרעוד כששאלו אותך אם יש לך חפץ מסוכן?

ת. לא גמגמתי ולא רעדתי.

ש. אבל החיילים אמרו שהתחלת לגמגם ולרעוד.

ת. לא רעדתי ולא גמגמתי.

ש. אבל המגנומטר צפצף...

ת. חשבתי שזה בגלל החגורה....

וככה זה נמשך ונמשך. סכין, סכין, סכין, סכין.


בפני אותה השופטת התקיים גם משפטו של עיסא חליל פלאח פאיק. שהיה בן 15 וחצי כשזרק אבנים ו"חפץ מבעיר" על כביש 60. הוא יושב כבר חצי שנה במעצר יחד עם עוד שלושה מחבריו. עורך הדין מוחמד שאהין חשב לסיים את המשפט  באותו יום, אבל אחד מחבריו של עיסא הסכים לעסקת טיעון שבה נשפט ל-17 חודשי מאסר. עורך הדין העדיף לא לסיים את המשפט באותו יום ולנסות להגיע לעסקה מקילה יותר עם התביעה.
המשך המשפט בחודש הבא.