קלנדיה, יום א' 15.5.11, אחה"צ

הריח הוא שתוקף ראשון את החושים בעירוב צורב מתקתק שחודר לכל מחילות הפנים. קטורת העשן והגז היתמרה מעל למחסום, לחומה ולגגות בתי מחנה הפליטים.

אלו מול אלו ניצבו המחנות וכמו במלחמות קדומות - לכל צד נשקו, סמליו ומדיו המבדילים אותו.

היו שם כוחות צבא רבים מכדי למנותם. היו שם חיילי היחידות 

שחורות המדים ולצדם ירוקי המדים. היו שם קצינים זוטרים ובכירים וגם מקומם של עליונים לא נפקד.

היו גם היושבים על הגגות - שהשתלטו על מבואות בתים שבשדרה הראשית של מחנה הפליטים, שפלשו אל תוך הבתים, שנכסו לרשותם את חלונות הקומות העליונות והגגות מהם תצפתו וטווחו.

היו גם המשרתים ביחידת הציידים, "המסתערבים" בעגת הצבא. ראינו אותם רעולי פנים והם גוררים את טרפם שנצוד ונאזק אל תוך מתחם המחסום. לאחר שעה הוזעק אמבולנס פלסטיני להגיש עזרה לאחד העצורים. כשצפינו  בנערים המובלים, הנגררים, לא היה ביניהם חבול או פצוע. את שעוללו לו ולחבריו במתחם הפנימי לא נדע. אולי נוכחותנו בסמוך לאמבולנס, מחכות לראות מה מצבו ומה ארע לו עם חלוף השעה, היא שהרתיעה את הקצינים מלחשוף אותו:"מטפלים בו כבר בפנים..." אמר קצין והורה לנהג האמבולנס לשוב על עקבותיו.

את הכללים ביים וקבע הצבא. הפיקוד דאג שהדברים לא יצאו משליטה ושלא תהיינה חריגות העלולות לצרום עין זרים. מאות מטחי רימונים של הלם ושל גז שהומטרו לעבר הנערים שהתגודדו הלאה מהם נועדו לרתקם למקום שיועד להם:" כדי שהאירוע לא יזלוג אל תוך המחסום". האירוע לא זלג.

על טיבה של התחמושת אמרו לנו:"כלום לא חי.." - אנחנו יודעות והם יודעים שגם ה"לא חי" בכוחו להמית.

הם שמרו על הכללים של ירי "לא חי" ומראית-עין של מרקם חיים. וכבמחזה אבסורד כל אותן שעות של כמו מלחמה, כשהאזור אפוף עשן וגז, נמשכה נסיעת רכבים אל ומרמאללה, במרחק נגיעה משני הכוחות הנלחמים.

מחזה הכאילו נורמאליות הזה בוים למען מאות אנשי התקשורת. היו שם נציגי הערוצים כולם מהארץ ומהעולם.

היה גם העיתונאי בעל הקסקט השחור -  שופרם של המתנחלים, שבלהט טען והסביר ש:"אבן יכולה להרוג...".

העובדות בשטח לא תאמו את משנתו. כל העת פינו אמבולנסים מייללים עשרות צעירים פלסטינים נפגעי רימוני הגז וכדורי הגומי בעוד:"כל לוחמינו שבו בשלום..."

כמאה המטרים (טווח האבנים) שחצצו בין שני המחנות היה מעין שטח הפקר אליו איש לא נכנס ולכל אורכו התגוללו שרידי התחמושת – תרמילים ריקים של כדורים בצד אבנים מיותמות.

מול לובשי המדים ניצב צבא יחפנים עולי ימים. צעירים ונערים לבושי בלויים. הכפייה, סמלם, הועלתה אל הפנים לכסותם, להיות מגן ומפלט הן מהגז והן מעינית המצלמות שבעקבותיהן פורצים בלילות ציידי האדם את דלתות הבתים.

הם התגודדו בחלקו הרחוק, המערבי של הרחוב. הם אחזו בידיים חשופות את נשקם המאולתר: מרביתם אבנים מזדמנות ומיעוטם חמושים ברוגטקות -  "קלע דוד". בלהט נעוריהם ניסו לפגוע  בגולית שממול.

הם הקימו בריקאדות ממיכלי אשפה והעלו אותם באש, הם הבעירו צמיגים שעשנם נמהל בעשן האשפה הבוערת לכדי ענן שחור מיתמר שיצר חומת חיץ בינם לבין לובשי המדים. מבעד לעשן הגיחו  הנועזים שבהם בתקווה לקרב ולהיטיב את מיקומם ולשפר את פגיעתם.

בחשבון הקרב ידם הייתה על התחתונה, אך רוחם שלהם ושל אלו מבני עמם שעמדו עמנו וצפו בהשתאות באומץ לבם ובנחישותם, רוח זו הייתה על העליונה.

"זה ההתחלה של האינתיפאדה..." אמר בחור צעיר. "הלוואי!"  השיב חברו. ואדם מבוגר מהשניים שעמד בסמוך, הניד ראשו בספקנות ואמר: :"מי יעשה לנו אינתיפאדה? – הילדים האלו?"