עטארה, קלנדיה, יום א' 10.4.11, אחה"צ

צופות: 
תמר פלישמן ודורית הרשקוביץ (מדווחת ומצלמת)
10/04/2011
|
אחה"צ

 

ממש לפני צאתי למחסום, נתקלתי בכותרת השער האחורי של מעריב מאותו יום: "מחסום יצירתי". זה השם שניתן לכתבתו של אחיקם משה דוד, שהביאה את "חרוזי המפתח" שהמציא מפקד גדוד משטרה צבאית לפקודות על פיהם צריכים לנהוג חיילי המחסומים.  החרוזים צוטטו בגדול : "גם אם אני מכיר אני לא מעביר", "מחסום עם פקק מחסום שנבדק", "כשהבגאז' לא נפתח יש בפנים שב"ח" וכדומה.  עוד נכתב בכתבה, כי ההוכחה לכך שהחיילים "מקפידים להתייחס בצורה הטובה ביותר לאוכלוסייה הפלסטינית" היא ש"מספר התלונות שהוגש נגדם על ידי המקומיים הוא אפס".  
הבאתי את העיתון איתי למשמרת (באתר האינטרנט של מעריב לא העלו את הכתבה לצערי). רציתי שגם תמר, שכבר 8 שנים צופה שבוע אחר שבוע בתלאות הפלסטינים במחסום קלנדיה, תשמח. אפס תלונות מהפלסטינים – איזו הוכחה נהדרת!

מחסום קלנדיה
הגענו למחסום בסביבות השעה 15:00, ולאחר שצפינו על מעבר כלי הרכב, הלכנו להגיד שלום לילדים: ילדי המחנה המוכרים בקבוק מיםinfo-icon או מסטיק בשקל, עושים כמיטב יכולתם בנסיון לעזור לפרנסת המשפחות החיות על סף רעב. 

בסביבות 15:30 פנינו אל מחסום הולכי הרגל.
מתוך 5 עמדות הבדיקה שהוקמו במעבר להולכי רגל, רק העמדות הממוספרות כעמדה 2 ועמדה 4 היו מאוישות,  למרות שהתור בהם היה ארוך ואיטי. אני שהייתי בקלנדיה לא הרבה אך גם לא מעט, מעולם לא זכיתי לראות כאן יותר משלוש עמדות פעילות בבת אחת.  בלי קשר לאורך התור, לזמן ההמתנה הארוך, או לדוחק שבחוץ – לא נפתחות עוד עמדות.  והפלסטינים מחכים.  
50 דקות על השעון, חמישים דקות המתנו כדי להגיע לראש התור. 50 דקות שבמהלכן נצרב באוזנינו קולו המתכתי של הרמקול שהחייל המכונס בכלוב הזכוכית שבכניסה למחסום – האחראי על פתיחת הקרוסלה הראשונה –  החליט לבדוק את כשירותו, בקריאות צורמות של אחד שתיים שלוש, אחד שתיים שלוש, שוב ושוב.
50 דקות שבמהלכן צפנינו שוב ושוב באנשים שניגשים לשער מספר 5 - שער המעבר אל מפקדת התיאום והקישור שאמורה להיות זמינה לקבלת קהל עד השעה 16:00 - שנותר סגור כל העת.

עמדת האינטרקום שהותקנה בזמנו על השער נעקרה ממקומה, ואין למי לפנות. אין אדם, חייל, שוטר, או בעל תפקיד אחר שניתן לראות או לדבר איתו במחסום קלנדיה . כולם ספונים מאחורי חלונות אטומים, מלוכלכים וחוסמי קול.  כל שנותר למי שצריך היה להגיע למת"ק, הוא לדחוס את פניו אל בין זרועות המתכת של הקרוסלה, לנסות לדחוק את עצמו אל בין הסורגים, כדי שאולי מישהו יראה, יבוא. אך אף אחד לא בא.  
בשיחות עם הממתינים במחסום הסבירו לי, שעמדת השער הזו לעולם אינה מאוישת, אלא שהחיילים שמאישים את עמדה מספר 4 – נגשים מדי פעם לחלון הצופה על שער עמדה זו. אך בדרך כלל, כבר מהשעה 15:00, הם לא ניגשים...  

שוחחנו עם אשה צעירה שהתעניינה בתג שלנו. היא סיפרה כי היא פלסטינית ילידת ג'נין, שעזבה את הארץ לפני שנים ועברה לחיות באוסטרליה. לפני כחודשיים חלה אחד מאחיה, בן 40, במחלה קשה ומאז הוא מאושפז בבית החולים אל מוקדס בירושלים.  איש מבני משפחתו לא קיבל אישור להיות איתו או לבקר אותו בבית החולים. כולם 'מנועים' ממעבר. באין ברירה, בהיותה בעלת דרכון אוסטרלי, היא נקראה לשוב לארץ כדי להיות לצידו. וכך, כבר שבועיים, יום יום היא עוברת את דרך הייסורים מג'נין לירושלים וחזרה.

"יש"ע זה פאן" הכריזה כותרת במעריב לפני כחצי שנה. "פינוקים מעבר לקו הירוק בספר חדש"  היתה כותרת המשנה.  גם חדשות 2 שתפו פעולה עם קמפיין הפרסום של הספר, אשר לדבריהם  "מפורטים בו כל המקומות המזמינים ביהודה ושומרון. ויש גם אידיאולוגיה: הנורמאליות נועדה לשכנע שאין שום הבדל בין השומרון לגולן ובין יהודה לגליל".   פאן. פשוט פאן. כמה ציניות צריך כדי להמציא שם כזה?

עזבנו את מחסום קלנדיה בסביבות השעה 17:00 והמשכנו לכיוון שכם, לצפות במחסום עטרה-ביר זיית.

נסענו לאטנו בכביש 60 כשאנו מתבוננות סביב. מה שבלט במיוחד היה נוכחותם של חיילים וכלי רכב צבאיים ליד כל מאחז והתנחלות, הגדרות הגבוהות וכבישי הטשטוש המקיפים את המרחבים שהמתנחלים לקחו לעצמם. זאת, בניגוד לכפרים הפלסטינים שהיו שם הרבה קודם ועדיין מנסים לשרוד, ללא שומר, ללא הגנה, חשופים ומופקרים לכל התפרצות אכזרית של נאמני אידאולוגית ההרס והגירוש, הלועגת לכולנו כשהיא מכונה על ידי הפורעים  "תג מחיר".  מזעזע לראות עד כמה קל לפורעים היהודים בגדה להתנכל, לאיים, להתעלל, להרוס ולפגוע בשכניהם, בכל פעם שנדמה להם כי הגיע הזמן לגבות את ה'מחיר'.  פוגרומים הם חלק מההיסטוריה האנושית. מזעזע לראות כמה קל לבצע אותם כשאתה מוגן מאחורי גדרות, מחזיק נשק, ובמיוחד – כשהחלש בו אתה מתעמר ופוגע, משולל כל אמצעי הגנה ואינו מעניין אף אחד.  העולם שותק.

מחסום עטרה - ביר זיית, פעיל ומאויש, בניגוד לציפיות. במסגרת 'ההקלות' במחסומים ו'הסרת מחסומים' שבהם מתהדרת ישראל בפני אומות העולם, גם מחסום זה אמור היה לחדול מלהתקיים. מסתבר שהמבנה נשאר וחיילי הפילבוקס שלידו, מצווים מדי פעם לרדת ולאייש את המחסום כדי להפגין נוכחות, או כדי לבדוק רישיונות של כלי רכב, או מסיבות עלומות אחרות, שגם לחיילים אינן ידועות.

שלושת החיילים המאיישים את המחסום כמעט שאינם מעכבים את התנועה. הם מספרים לנו כי ההוראה שקיבלו היא לעצור 'רכבים מסוימים' שבהם 'מבריחים פצצות וסמים'. בזמן שהותנו במחסום מן הסתם לא עברו רכבים מסויימים כאלו, כי לא נעצר אף אחד וגם פצצות וסמים לא נמצאו.

מה שכן זכינו אנחנו למצוא - על אחת הבטונדות קופסה הנושאת את השם אלפא (ראשי תיבות של אמצעי לפיזור הפגנות),  ובה תרמילים ריקים של רימונים לפיזור הפגנות...

בסביבות השעה 18:00, כשהיינו שוב על כביש 60 בדרכנו חזרה לקלנדיה, ראינו מצידה השני של הדרך מכונית משטרה ולידה שוטר, שלושה חיילים ושני פלסטינים.  הסתובבנו ועצרנו לידם.  התברר לנו כי על הכביש הפנימי המקשר בין רמאללה לכפר סילואד, הציבו שלושת החיילים מחסום פתע לבדיקת רישיונות הנהגים הפלסטינים העוברים בו. נהג הרכב בו נסעו הצעירים היה בן 17 וללא רישיון, הם עצרו ועיכבו אותם וקראו למשטרה. השוטר שהגיע נתן להם דוח והסביר להם שיהיה עליהם להגיע למשפט.

שאלנו את החיילים מדוע הם עושים פעילויות שיטור תנועה מסוג זה, ונעננו בזעף כי זוהי הפקודה.