בקעת הירדן, חמרה (בקעות), תיאסיר, יום ד' 27.4.11, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נור, קרין, סנאית (מדווחת)
27/04/2011
|
בוקר

בשעה שלוש ועשרים לפנות בוקר עברנו ליד מחסום חמרה. הוא היה פתוח ומאויש וראינו מכונית ושני אנשים עוברים דרכו.  המשכנו לתיאסיר.

3.50-5.00  מחסום תיאסיר
החיילים  הניחו לנו לגשת עד למחסום עצמו. מסתבר שהמחסום פתוח ומאויש 24 שעות. משמרת הלילה של החיילים היא בין 22.00 ל-7 בבוקר. לדעתם עיקר הלחץ לפנות בוקר הוא בין ארבע וחצי לחמש וחצי-שש. בשעה זו, המאוחרת יותר, עוברים גם מורים וילדים.  

בסביבות 4 הופיעה מכונית ראשונה' שעברה' ומייד לאחריה גם הנוסעים' שעברו במסלול להולכי רגל.  מסביבות 4.20 ואילך הגיעו מכוניות בתכיפות גדולה יותר. חלק מהן מכוניות פרטיות רעועות ובהן נוסעים פועלים והנהג הוא אחד מהם, ואחרות גדולות הרבה יותר, עם 13-14 אנשים. קצב המעבר היה מהיר הן במסלול הולכי הרגל הן במסלול המכוניות. כל תעודות הזהות נבדקות. 
אנשים אמרו שהעיכוב העיקרי מתרחש בשעות החזרה שלהם, שהן גם שעות חילוף משמרת במחסום, בסביבות 14.00. הם אמרו שבשעה זו לרוב הם מתעכבים למשך חצי שעה ויותר. לדבריהם במחסום חמרה בדרך כלל המעבר מהיר יותר בשל הליך בדיקה שונה. 
רוב העוברים היו בני 18-17 ועד 30. ייתכן שנערים אחדים ביניהם היו צעירים יותר. הפועלים מקבלים בסביבות 80 ש"ח ליום עבודה ואחדים אפילו פחות מכך. הנסיעה עולה לכל אחד 20 ש"ח הלוך ושוב. גם הנהגים של כלי הרכב הגדולים יותר עובדים בחקלאות. הבנו שהנהגים מקבלים מהראיס תשלום גלובלי עבור ההסעה מן ה”ראיס”, קבלן העבודה הפלסטיני, והוא מנכה את התשלום משכרם של הפועלים. הבנו גם שהוא המשלם לפועלים ולא המעסיקים היהודים. בדרך זו המעסיקים  אינם מעורבים ישירות באחריות לפועלים, למשל בכל הקשור לתאונות עבודה אם הן מתרחשות. התשלום הוא חודשי אבל בסיס חישוב השכר הוא יומי. על  תנאי תעסוקה ראו גם בהמשך.  
אנשים שאלו על דפנה!!
יעדי הנסיעה של אנשים היו בית הערבה, קיבוץ אלמוג, בקעות, אזור הג’יפטליק. העבודוה עכשיו היא בעיקר בעגבניות, פלפלים וענבים, בתי אריזה. סוף עונת התמרים. 

5.20- 6.40  מחסום חמרה
מחסום זה הומה הרבה יותר. כשהגענו נכנסנו  לרחבה המגודרת שאליה הגיעו האנשים לאחר בדיקת התעודות, הגוף והחפצים, כשהםעדיין מחזיקים  אתחגורותיהם בידיהם. ראינו שהותקן שער (שהיה נעול) לסככה, שנועדה ככל הנראה להגנה מפגעי מזג האוויר. תקופת מה שימש הביתן מחסה לעוקב המים, עכשיו העוקב ניצב בחצר והסככה נעולה מכל עבריה.
עוד אנו מתבוננות וכבר הגיעו שני חיילים, אחד מהם על פי דרגותיו הוא כנראה מפקד המחסום. הםציוו עלינו במפגיע להתרחק ולעמוד מעבר לקו דמיוני הנמתח מן השלט המודיע כי זהו מחסום. נטען שזה מסוכן לנו... 
ראינו בעת שהותנו רק קבוצה אחת של 14 נשים, מרביתן מבוגרות, שהגיעו יחד. מרבית העוברים במחסום היו אנשים צעירים וגם צעירים מאוד, שהתגודדו סביב המכוניות הרבות שכבר עברו והמתינו לנוסעים. כמעט כולם התקשו לשוחח ולו במילים בודדות בשפה שאינה ערביתinfo-icon, וזאת לעומת הדור הבוגר יותר שעבד פעם בישראל ויודע עברית. 
אחד הצעירים, בעודו ממתין לבדיקה, הלך מעבר לגדר של אותה חצר, כנראה כדי להשתין. החיילים זינקו אחריו בריצה בהולה ועצרו אותו. חבריו עמדו והביטו אחריהם בדאגה ולבסוף נאלצו לנסוע לעבודה ולהשאירו שם. לאחר כחצי שעה שאלנו את החיילים עליו. הם סירבו לענות אבל כעבור דקות אחדות ראינו אותם משלחים אותו בחזרה, ברגל, לכיוון המקום שממנו הגיע, בשעה שאין כמעט שום מכוניות הנוסעות לכיוון הזה. היה קר למדי ואנשים אחדים היו לבושים אפילו במעילי צה”ל בלויים.
יעדי הנסיעה העיקריים הם בקעות, רועי, פצאל, בית הערבה (שני האחרונים כונו תחילה ללא פירוט - יריחו). גם ענפי העבודה דומים למה שנזכר למעלה.  גם כאן  קיבלנו אישור למידע על  השכר, דמי הנסיעה ומנגנון ההעסקה.

----------

כדי לברר את תנאי ההעסקה מן הצד האחר נסענו למושב בקעות שבאותו אזור,  מן הוותיקים בבקעה, מראשית שנות ה-70. התמחותם העיקרית היא בגידול ענבים ותמרים (הנטועים באזור הדרומי יותר של הבקעה). למדנו את הדברים הבאים:
הם מעסיקים פלסטינים בשתי דרכים, באמצעות האגודה השיתופית של המושב ו/או באופן פרטי על ידי חברי המושב. בשני המקרים אין אחריות תעסוקתית ישירה בין הפועלים הפלסטינים לבין מעסיקיהם היהודים. חוליית בינים הכרחית ומרכזית היא הקבלן הפלסטיני. הוא מגייס פועלים לפי הצורך העונתי ולעתים אף נעזר בקבלני משנה ומקבל סכום גלובלי עבור משימת עבודה, או עבור פרק זמן נתון, ומחלק אותו כראות עיניו בין הפועלים. נרמז לנו שבחלוקה זו יש תכופות אפליה בין בני משפחה ומקורבים לבין השאר. האגודה מקפידה להעסיק רק בני 18 ומעלה ונוטלת על עצמה אחריות טיפולית ודמי מחלה למי שנפצעים בעת העבודה  במסגרתה.  לא ברור אם כך הדבר בעת העסקה פרטית במושב. פועלים שצברו ותק, למשל 10 שנים, ופוטרו מהעבודה מסיבות שונות, כמו חיסול ענף מסוים, הכנסת מיכון על חשבון כוח עבודה אנושי (למשל בגדיד התמרים) לא קיבלו פיצויים כמתבקש אלא נאלצו לתבוע אותם. עכשיו המושב מעסיק עורכי דין (כנראה כדי להימנע מתשלום). מן הדברים הללו אפשר אולי להסיק כי העסקת פועלים פלסטינים באמצעות קבלן פלסטיני (ראיס) עשויה לאפשר למעסיקים להתחמק ממילוי חובותיהם כמעסיקים לפי חוקי העבודה של ישראל (המושתים על אזור זה מאז 2007). ממה שנאמר לנו אפשר היה גם להסיק כי חברי המושב מעדיפים לא לשהות לבדם בקרב קבוצות גדולות של פועלים פלסטינים, וברוב המקרים מעבירים גם את תפקיד ניהול העבודה לקבלן הפלסטיני.

 משמרת זו הצביעה שוב על הקשר ההדוק שבכיבוש בין מנגנוני הדיכוי למנגנוני הניצול הכלכלי, ועל השזירה הקשה של ישראלים ופלסטינים יחדיו, במיוחד במנגנוני הניצול הכלכלי.