דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ג' 3.5.11, בוקר
שתפו:
צופות ומדווחות:
חגית ב. מיכל צ. [מדווחת ומצלמת]
03/05/2011
|
בוקר
7.00-10.00
מעבר מיתר
אוטובוס אחד של משפחות אסירים עומד במחסום. בשעה 7 ורבע המשפחות כבר מתחילות לעבור כי הפועלים כבר עברו.
כביש 60
הכביש הומה מכוניות. גם לצבא נוכחות גדולה היום. הבלון באויר, מכוניות צבא וחיילים נמצאות בכל צומת.
בפניה לסמוע עומדים חיילים אך לא מעכבים איש.
בפניה לדהריה נראים הרבה חיילים. גם לאורך כביש 60 הם נמצאים. זה נראה כסוג של תרגיל.
בצומת דורא -אל פאוור ירדו חיילים מהפיל בוקס, אך גם שם לא מפריעים לאיש והילדים הולכים לביה"ס של אונר"א. בצומת הכבשים ליד שוק הצאן עומדים עוד חיילים.
אולי זה קשור לחיסול בין לאדן? אולי יום העצמאות המתקרב?
חברון
נתבקשנו ע"י חגית עופרן, מנכלית 'שלום עכשיו' לבדוק האם נכון שהצבא סלל כביש להתנחלות מצפה אביחי.
נסענו לשכונת 'גבעת החרסינה' ומשם תצפתנו. אכן, 'נחש' אספלט שחור מתפתל במקביל לדרך העפר המובילה להתנחלות.
העזנו לרדת ולהתקרב בפיק ברכיים, אנחנו מחכים שמתנחל ורכבו יתרחקו מאיתנו ואז התקרבנו. ערמות של אספלט ליד שער המסמן את הכניסה, וקטע חדש של כביש בלתי גמור.
בדרכנו חזרה מגיע ג'יפ של סמג"ד "צבר". ספק מתלוצץ ספק רציני הוא אומר שבא לשם בגללנו.
"האם הצבא סלל את הדרך?" אנחנו שואלות.
"איזה דרך, על מה אתן מדברות?" הוא משיב.
"איזה דרך, על מה אתן מדברות?" הוא משיב.
אנחנו מספרות לו את שראינו. הוא נראה מופתע ונוסע לראות.
השתלבנו בחזרה בכביש הכניסה המפואר לחברון ושם, קטעים שלמים מגורדים מהאספלט הישן כהכנה למריחת החומר החדש.
מ. נהגנו החכם אומר: "מפה לקחו את האספלט והביאו לדרך המובילה להתנחלות. ערמות האספלט שם נראות כחומר משומש".
כנראה שהוא צודק .פרנסי העיר לא מבזבזים חומר, יש לו שימוש לטובת פורעי החוק.
מענין אם הצבא שלא יודע כלום יעשה משהו בנידון.
בחברון עצמה הכל נראה אותו הדבר.
מתנחל שנוסע בקלנועית לפנינו מסמן לחיילים במחסום תרפ"ט ובהמשך גם בתל רומידא על מצאותנו מאחוריו. הם מחייכים ומסמנים זה לזה בתנועת יד לרוחב הגרון מה הם חושבים עלינו.
החייל בפניה לתל רומידה מבסוט. הוא מבקש לעצור ומבקש ממ. הנהג את ת.ז. שלו. אנחנו אומרות שראינו שהוא מציית למתנחלים ועושה דברם. חיוך נבוך חולף על פניו, אך ממשיך בשלו. אנחנו דורשות שיבדוק גם את התעודות שלנו כי לכולנו תעודות כחולות של אזרחי המדינה.
הוא עונה בגסות וממשיך לדרוש רק תעודה אחת. אנחנו ממשיכות למחות על הגזענות, והוא, במקום לחפש מוצא של כבוד ולרדת מהעץ מדבר עוד יותר בגסות ודורש שנמתין כי הוא מזעיק את המשטרה.
מתנחל יורד מתל רומידא ומנסה בנועם מפתיע להרגיע את הרוחות.
"בואו, תשתו משהו ונדבר" הוא מציע.
'גם מ. מוזמן?' אנחנו שואלות. הוא מגמגם. 'רגע, אני אלך לברוך מרזל, אדבר איתו הוא...יארח..'
"תודה רבה, השבנו". הבנו.
אנחנו מצלצלות לחטמ"ר יהודה. הם מבטיחים לטפל בענין. החייל הזעיק את מפקדו ועוד חייל שעלה על חברו במידת הקללות ובגסות הרוח. הקצין מתדרך את חייליו לא לענות לנו אבל לעשות חיפוש ברכב - הרי צריך להצדיק את העיכוב. "אתם לא מבינים, הן באות כדי לריב איתכם וכדי שתענו להם!" הוא מסביר להם.
אנחנו מתקשרות למשטרת מערת המכפלה והם מגיעים מיד. החיילים, שהיו קרובים מאד לסבך את הענין, הבינו שעליהם לזוז למרות הקללות וביטוי הגועל שהביעו כלפינו. "למה אתן לא בשדרות?" הם שואלים בין היתר. בסופו של דבר הם בדקו את תעודות כולנו, השוטרים חביבים ומנומסים נפרדים מאיתנו לשלום.
בלב כבד נסענו משם. רק צלצלנו שוב לחטמ"ר, הפעם כדי לבקש שישמרו שהחיילים לא יכלו את זעמם בעוברים והשבים בגללנו.