סיור כפרים: עוורטא, יום ב' 11.4 2011

לאחר ששמענו על ההרס בשני בתים בעוורתא אתמול בלילה, נסענו לראות את הדברים במו עינינו.

אחד הבתים היה ריק מתכולתו כיוון שהחיילים שברו ונתצו את כל מה שניצב בדרכם, וזה היה למעשה הכל. אני מנסה להיזכר בכל הפריטים המשמעותיים שמצאנו בעגלת הזבל, לאחר שהבית נוקה מהם: טלויזיה,כלים, שקי אורז מעורבבים בשמן סוכר ושברי זכוכית. ארון מפורק ושבור. בגדים, כסאות ושולחנות שבורים. בתוך הבית ראינו מקרר חדש שלדברי המארח שלנו קנה אותו לפני מספר חודשים ועדיין משלם עליו את התשלומים. הדלתות ניפגעו ולא ניתן לסוגרן. מכונת הכביסה שבורה. תנור הגז כנ"ל. מכלי שמן ענקיים בצבע כחול עומדים ריקים לאחר שהשמן נשפך ללא רחם על הרצפה, כמות שמספיקה לשנה. אין מיטות מזרונים, הכלום כלום ולא כלום, רק מתחת לכיור סל עגבניות אדומות מבושה ממה  שקרה 24 שעות קודם.

המשפחה, בה ילדים גברים ונשים אומללים ולא יודעים לאן לקחת את אומללותם, חיים בפחד. מארחנו הוא קרוב משפחה. הוא עזב את עבודתו כדי לספר לנו את הסיפור ולהראות לנו את המראות. כשסיפר, עמדו דמעות בעיניו. "אתן עושות את שליחותכן, ואני עושה את שליחותי".

בחוץ צילמנו ערמה של רימונים לזכר ליל אמש. אחד נמצא בתיק שלי.

בבית השני, הכל היה הפוך וכנראה במכוון השאירו על מנת שיוכלו לתעד. בעלת הבית צעירה בת 37 שרויה בדיכאון עמוק. אמש החיילים לקחו את בעלה, שני ילדיה ובתה בת ה-14 . יותר מכולם היא דואגת לבתה הקטנה, שנלקחה  למעצר יחד עם גברים, לכך כמובן היא אינה רגילה. בעודנו שם האם התעלפה והיה קשה להחזירה להכרה. כשהתעוררה סיפרה: "החיילים נכנסו הביתה ואמרו שהם רוצים לקחת את ג' (בת ה 14)" . ג' בכתה: "אמא, אני מפחדת, אל תתני להם לקחת אותי ". היא ברחה לבית השכנים והחיילים רדפו אחריה, תפסו אותה בכוח והעלו אותה על הג'יפ. ג' בכתה וביקשה: "תנו לאמא לבוא איתי", אך הם סירבו.

את כל בני הבית הוציאו  יחפים ועם הבגדים בהם ישנו, נאמר להם: יש לכם 20 שניות לצאת החוצה". השכנים נתנו לחלקם נעליים והיתר הוסעו לאי-שם יחפים. זאת לדעת כי הכל התרחשובשעה 04.00 בבוקר וקר בחוץ אך למי איכפת. לאמא של ג' יש תינוקת כבת שנה, גם היא כמו האחרים הוצאה עם יתר בני הבית לבית השכנים. האם ביקשה פעמיים להניק את התינוקת אך סורבה.

המפגש היה עבורנו קשה ביותר. האם, לאחר שנתעוררה, ביקשה שנישאר לישון איתה כי היא מפחדת להישאר בבית לבד, ומאמינה שאנחנו יכולות לשמש לה חומת מגן. המשפחה כולה שומרת על האם, היא נראית במצב קשה ביותר. הם לא מפסיקים לספר ולדבר על מה שקרה, יש שכועסים ולא מבינים ויש שעצובים עד כאב בחזה.

עזבנו מדוכדכות ומבוישות, באין יכולת לסייע אלא רק להיות שם איתם ובשבילם.