זעתרה (צומת תפוח), חבלה, חווארה, מעבר אליהו, עורטא, עזון, יום ד' 20.4.11, אחה"צ

שער חקלאי חבלה 1393

13:00 השער עדיין נעול. מחכים הולכי רגל, עגלונים ונהגים. המחכים אינם יודעים, כמובן, את הסיבה לעיכוב. לא יצא אליהם איש ואמר דרך משל: סליחה, רבותי. מצטערים - תקלה במחשב. אנו עושים ככל יכולתנו להתגבר על התקלה. תודה על סבלנותכם. לא, דברים אלה לא נאמרו. השער נפתח באיחור של 10 דקות. אך נפתח וכבר נסגר. ושוב נפתח ושוב נסגר. (בכל פעם  מספר מצומצם של נכנסים .) הריטואל  נראה תמוה ביותר, מה גם שבעבר לא היינו עדות  למחזוריות שכזו. הטעם ניתן מפי חייל - רוצים למנוע התפרצות אפשרית לעבר חבלה. מי מן האנשים קשי היום, שחייהם תלויים באישורים, יסכן את צווארו? הבדיקה ממושכת ואיטית. אחד נאנח: קשה, קשה. הרבה זמן. אללה אכבאר. חולפת מחשבה, שמא מקור ההקפדה היתרה במאורעות עוורטא.

הילדים החוזרים מבית הספר מנופפים לשלום.

בעוזבנו ב-13:45,  עדיין יש ממתינים בשער. חלק מהם ממתינים כבר 45 דקות ועדיין לא תמה המתנתם.

שער אליהו -13:55. התנועה זורמת.

עזון 14.00 -ראה זה פלא: אין זכר לצבא! 

על חלוננו מקיש איש נעים סבר, מיודען של כמה מאיתנו. הוא מזמין אותנו לקפה במשרדו בכפר אחר. "מניין העברית?" "חייתי איתכם 25 שנים. בניתי לכם את הארץ. כמעט הייתי יהודי."  הוא נזכר בחמדה בביקורו האחרון בתל אביב. "בגשר המשאלות בכיתי. לא תיארתי לי אז שכך ישתנו החיים. נזכרתי איך הייתי עם היהודים."

לשיחה מצטרפים  גברים נוספים. אנחנו מעירות בפליאה על העדר הצבא בכניסה לעזון. גבר אחר: "מקרה. עד לפני חצי שעה בדקו כל אחד. מאז עוורטא שמים מחסומי פתע כל הזמן. לא נותנים לנו מנוחה. "החיילים מגיעים למרכז הכפר. מתגרים בילדים, אלה רוגמים אותם באבנים והחיילים, בתורם, נפרעים מהתושבים". מעגל האלימות מתוכנן בקפידה על ידי החיילים. נשאלת שאלה: "מה אפשר לעשות כדי למנוע את זריקת האבנים על חיילים?" הראשון משיב מניה וביה: "שלא יהיו כאן! אם תשאלו ילד למה אתה זורק אבנים? הוא לא יידע. זה הדבר הטבעי בשבילו. אני לא יכול לשנוא יהודים כי חייתי ביניהם. אבל ילדיי שונאים. בשביל ילדיי חייל הוא לא בן אדם. הוא מכיר אותו רק עם רובה. הוא מכיר רק את האכזריות שלו. החיילים שלכם עוברים שטיפת מוח בצבא. אפילו אלה שבאים ממשפחות טובות. ההורים הישראלים לא מאמינים שהילדים שלהם מסוגלים למעשים נוראים. אני יודע שגם חיילי צה"ל מפחדים. אנחנו מפחדים ואתם מפחדים. הפחד עושה שנאה. זה הגיוני שחייל מפחד. הרי קורים דברים. אנחנו [אנשי השלום] בחרנו את הדרך הכי קשה בחיים. במקום הזה דרך השלום היא הדרך הכי קשה בחיים. יש אולי אלף אנשים שרוצים שלום ומיליונים שלא רוצים. צריך לשכנע אותם. אני יודע שאנחנו חיים על אותה אדמה, נושמים אותו אוויר וחיים ומתים. כולם רוצים אותו דבר - לחיות." שאלה מצידנו: "ואם יהיה הסכם של שתי מדינות לשני עמים?" עונה השני: "הבעיה לא תיפתר. כל ארצות ערב מלאות בפליטים מ-48. לקחו את האדמות שלהם וגם את שלנו. אתמול עצר אותי חייל מתנחל. צעק עלי: 'כבה את המנוע!' הסברתי לו שמנוע דיזל אסור לכבות בבת אחת. הוא תקע רובה בגרוני. הוצאתי את הכסף שלי מן התא. 'למה אתה מוציא כסף?' 'ככה.' היו מקרים שחיילים ראו כסף ולקחו אותו. לפני חמישה חודשים פגעו בי מתנחלים והרסו לי את המכונית. חיילים שהיו במקום לא התערבו. הם ניגשו אלי רק אחרי שהמתנחלים גמרו אותי ואת האוטו והסתלקו. כשהתלוננתי על כך בפני שוטר ישראלי, הוא היכה אותי. בכניסה למת"ק אמרו לי חיילים: 'לך. שלא יגמרו אותך." הוא המשיך וסיפר איך השוטרים נוהגים מנהג איפה ואיפה בפלסטינים ובמתנחלים. מעבירות תנועה חמורות של המתנחלים הם מעלימים עין, בעוד שעם הנהגים הפלסטינים הם מדקדקים על קוצו של יוד וקונסים אותם על ימין ועל שמאל. "אלה סימנים בלב שלא נמחקים בקלות. איך אני יכול לשכנע את החברים שלי שהחיילים יכולים להשתנות? הצרה היא שגם אצלנו וגם אצלכם הולכים ימינה ועוד ימינה. עוד מעט ייעלמו האנשים שרוצים שלום. חצי מן הפלסטינים רוצים שלום וחצי לא רוצים. עבדתי 18 שנה אצל יהודים. לא ייצא לפלסטינים שום דבר מהשלום." לפתע חל מפנה בדבריו: "העם הפלסטיני רוצה שלום בגבולות 67. הפלסטינים עייפים מהמצב. כל כך הרבה אסירים. כל אסיר צריך 800 שקל בחודש לקנטינה. אם ישראל מסכימה למדינה בגבולות 67, אנחנו מסכימים." אנחנו: "תסכימו שהמתנחלים יישארו?" בליל תשובות - בשום אופן לא. הם לקחו לנו את האדמה. את המים. הם מתנפלים עלינו. "אם אני בונה בית הצבא הורס. אם אני חורג בס"מ הורסים לי. אין מקום בתוך הכפר. לפני כשלושה שבועות הרסו דרך שנסללה בשבילנו. חיכו עד לסוף העבודה ואז הרסו."

שאלנו: "מה יהיה אם 100,000 אנשים יצעדו ללא נשק וללא אלימות לעבר גדר ההפרדה?" "יקצרו אותנו. הצבא לא מפחד מטלוויזיה ועיתונים. הוא לא מפחד משום דבר. 30,000 איש ימותו. תביאו גם אתם 30,000 ישראלים." הראשון: "החלום שלי - לא לפחד. גם בשינה אנחנו מפחדים. אבל כולנו נושמים אותו אוויר." עם הפרידה פונה אלינו גבר מזוקן ואומר: "אני שייך לחמ"ס ואני רוצה שלום." המארח מנסה לעכב בעדינו: "בואו אלי לארוחה. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים." אנחנו כן יודעות. הלב יוצא אל האנשים האלה, שחרף המצוקות אשר ידעו, בחרו כדבריהם, בדרך הקשה מכל.

בשיחה שלעיל צוין כי השער החקלאי של ג'יוס נפתח בבוקר לחצי שעה בלבד "באמצע הלילה" - מ-4:45 ועד 5:15 ונשאל מדוע לא ניתן לפתוח אותו ב-06:00. ביום ביקורנו לא היו בעיות בשער פלאמיה, אך יום קודם (ב-19.4, בפסח) הוצב מחסום פתע בדרך אל השער. כיום, בגלל עבודות בכביש, כל התנועה לטול כרם עוברת בדרך זו. כל רכב נבדק ביסודיות והעיכובים היו רבים וממושכים.

צומת זעתרה/תפוח -15:40 , מחסום חווארה -15:50 , התנועה זורמת, המשכנו לכיוון בית פוריכ.

בפנייה לעוורטא  - רכבים רבים עם לוחיות ישראליות חונות לצידי הדרך. ג'יפ צבאי חוסם את הכביש לעוורטא. "אתם לא יכולים להיכנס. יש היום צעדת מתנחלים." "הפגנה?" "לא הפגנה. צעדת השומרון." לתושבי המקום יש דרך משלהם, כך החיילים.

בצומת איתמר התקהלות גדול, רכבים צבאיים וחיילים. בסמוך - ריכוז גדול של מתנחלים על רכבם. כרזות "עלה נעלה" "ביבי אל תהיה חלש". מה שהוגדר ע"י החיילים כצעדה, מתגלה בכל זאת כהפגנה ב-הא רבתי. קול אישה באכסטזה: "קום והתהלך בארץ, כי לך אתננה". כל הבר אילנים, אחד ושניים, [נאומי נתניהו] לא יועילו. ייזכר עד עולם כי  האבות נטו כאן אוהלם. ובהתלהבות גואה: "צריך לאהוב את הארץ כמו שאוהבים תינוק. הוקם היום יישוב ושמו רגב, רגב נוסף מרגבי ארץ ישראל. אם ינסו להורידנו, אנחנו עלה נעלה. אני יודעת שמנסים להכניסכם לתוך גטו סגור ומסוגר. לתוך בונקר. היה לא יהיה. היו שותפים לכלב בן יפונה. היו שותפים לעלה נעלה".

"הקימו יישובים חדשים. 95% מהשטחים עדיין מחכים לנו. בואו בהמוניכם. בלי ועדות קבלה. ארבעה גרעינים מתארגנים. תוקם עיר ליד יריחו. תוקם עיר הברית שכם. באנו הנה בעקבות אלון מורה. לפני 30 שנה פונה המקום בצו בית משפט. נעקרנו. אנחנו כובשים???!!! אחת היא מה יחליט בית משפט זה או אחר. התכנית היהודית אחרת היא". הדוברת המשולהבת הייתה דניאלה וייס. היא ולא אחרת.

הרב דב ליאור שליט"א (כך הוזמן למיקרופון): "לא ליפול בייאוש. יישוב הארץ יביא שלום ובטחון. אין יהודי שלא רוצה שלום. אבל לרוצחים האלה אין שלום".

 המשכנו לבית פוריכ, לא נראו חיילים בשטח. הסברנו לחברה החדשה, שזה ביקורה הראשון בעומק הגדה את ציר מדיסון.

בשובנו, קשה שלא לערוך השוואה בין הדברים ששמענו בעזון ונימתם, לבין הדברים שהושמעו בין הגבעות ונימתם.