דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ג' 5.4.11, בוקר

6.30-10.00

מעבר מיתר

רוב הפועלים כבר עברו והם לא רבים. הגשם כנראה מונע מהעובדים בחקלאות לצאת היום.

 באופן חריג יש במגרש החניה רכב צבאי אך לא ראינו חיילים.

כביש 60

אין תכונה מיוחדת. אותם מורים המחכים להסעה, אותם ילדים ההולכים קילומטריםברגל. ישנם מחסומי פתע בצומת הכבשים ובכניסה לאיזור התעשייה של חברון. אנחנו ניגשות לשלושה חיילים המעכבים מכוניות.

הסגן ניגש אלינו: "לא אומרים בוקר טוב"? מי אתן?" וכו'. אנחנו מבקשות להבין למה חוסמים כניסה לשטח A.

הם ממשיכים באדיבות מפתיעה ומסבירים שיש התרעה ומחפשים רכב ומישהו ספציפי. "המסייעת שמשון" כתוב לו על החגור.האם יש יועצי תדמית בצה"ל?

קרית ארבע

דגלי ישראל ודגלי הישוב מתנופפים ברוח. הקריה לבשה חג. היום חונכים את הדרך המרשימה והטיילת שנסללה שם. שלט גדול ומאיר עיניים:דרך הבנים בעיר האבות.

השומר בכניסה, בן העיר שמכיר אותנו, חביב למדי ובעל חוש הומור, שואל אם באנו לטכס. "ותתלבשו חם, קר היום". כולנו רואים את הסיכויים לפתרון הראוי הולכים ומתרחקים.

חברון

בחברון עדיין חטיבת גבעתי. אבל בעיקול 160, במחסום בית המרקחת, ובמחסומים של מערת המכפלה נמצא משמר הגבול.

מישהו החליט ששם הם צריכים להיות, והאירועים של אתמול (ראה דוח באתר) רק מעידים כמה הם לא יעילים.

אנחנו נעצרות בעיקול 160, החייל (שהיה שם גם אתמול) מדבר בטלפון ומדווח על בואנו. יש שני מעוכבים.

"אל תצלמו ועל תדברו עם המעוכבים" מודיע לנו החייל.

אנחנו עומדות על דעתנו שכאזרחיות אנשי צבא לא יכולים לתת לנו פקודות.

בינתיים מגיע המפקד, עמנואל, מפקד הגזרה. הוא נמרץ ועניני, וכנראה קיבלהוראה להעביר מסר של שקיפות, פתיחות ושיתוף פעולה. הוא מראה לנו תעודת שוטר ומסביר שיש לו סמכויות לומר לנו מה לעשות. אנחנו מביעות תמיהה ומחאה על אירועי אתמול, והוא עונה: "הבחור נגח את השוטר, המצלמות יעידו על כך, אנחנו הורדנו את שולי כובעו שלו על עיניו כי לא רצינו שיראה את כל האמל"ח שיש לנו בפיל בוקס, לא שמנו לו כובע על הפנים כשהכנסנו אותו, אתן צריכות להבין שאנחנו אנשי בטחון. אם הוא נגח שוטר חייבים לעצור אותו. הרופא הגיע מעיקול 206 - שם התאג"ד, על יד ציר המתפללים - וטיפל בו. גז פלפל? זה כלום, הרופא אמר שקצת שורף וזהו. "למה לאזוק עד עילפוןוידיים כחולות?" אנחנו שואלות "למה אתם עוצרים אנשים שגרים פה ואתם רואים אותם יוםיום במסלול קבוע?" אנחנו שואלות. הוא שוב מסביר שיש לפעמים התרעות המחייבות בדיקה גם את האנשים האלה. "אני לא יכול לפרט לכן יותר מדי,תבינו".

אנחנו חוזרות ומזכירות שהשיטות האלה מצמיחות טרור ושנאה ולאמונעות אותם. הוא מושך כתפיים ומנסה להסביר שהם מודעים לכל הבעיות אבל הם אנשי בטחון. "אולי החיילים רוצים "להצטיין" והם בעלי מוטיבציית יתר ומגזימים בעיכובים ומעצרים?" אנחנו שואלות. הוא כמעט נשבע שלא כךהמצב.

 טוב, הוא בשלו, אנחנו בשלנו. אנחנו מבקשות שוב להזכיר שחיים כאן בני אדם ובתור שכאלה הם זכאים ליחס אנושי וכל עוד אנחנו שם זו חובתנו לתת.

הוא לא מתווכח אבל גם לא ממש עונה משהו חדש.

זהו, נראה לי שיהיה המשך, אני מקווה שמפקדי משמר הגבול יעשו משהו.

 עוד פרק בסיפור ללא סוף של נוכחות צה"ל וכוחות הביטחון בחברון. עוד פרק שמוכיח שללא העין האזרחית שלנו, יכול להיות הרבה יותר גרוע.

כשסיפרנו על מותה של תמר חברתנו למכרנו הוותיק במכולת באל פאוואר הוא אומר לנו: "כולם מתים בסוף אז למה שהמנהיגים שלנו לא יבינו זאת ויתנו לנו לחיות ביחד בשלום?!"