עופר

משני צדי מגרשי החניה בעופר חונות מאות מכוניות, רובן אזרחיות. שוטרות של המשטרה הצבאית מכוונות את התנועה, וניכרת פעילות מאד לא רגילה בשטח.

בכניסה למתחם בית המשפט מצטופפים המון עורכי דין אך אינם נכנסים. שאלנו. מתברר שהיום ישנה שביתה כללית של עורכי הדין במחאה על פשע המלחמה שעורך הצבא בעזה.  עורכי הדין באים לבית המשפט, אך אינם נכנסים לדיונים. אז מה קורה באולמות? שאלנו. באולמות מתקיימים הדיונים כסדרם אבל בלי עורכי דין. תיכנסו, אמרו לנו עורכי הדין, ואם תוכלו תאמרו לעצירים שאנחנו שובתים פה שביתת מחאה.

נכנסנו כדי לראות איך מתקיימים הדיונים בלי עורכי דין, וראינו שמכניסים את העצורים, מודיעים להם שעורך הדין שלהם אינינו, שואלים אותם אם הם מסכימים לדחיית הדיון, הם מסכימים, כי מה?

קובעים מועד חדש, מוציאים את העצור ומכניסים חדש, וגם אותו שואלים אם הוא מסכים ומה דעתו, וקובעים מועד חדש וכו'.

גם פה שמענו את הניסוחים היהירים של השופטים האומרים: עורך הדין שלך לא הופיע ואינני יודע למה. או: עורך הדין בחר שלא להופיע היום. ההיסטוריון שיקרא בעתיד את הפרוטוקולים הללו יבין מהם שהשופטים עשו כמיטב יכולתם להגיע לחקר האמת ורק עורכי הדין האלה... עצלנים שכמותם. מזניחים את חובתם להגן על לקוחותיהם. ממש לא בסדר.

בכל זאת היו כמה עורכי דין שלא קיימו את ההחלטה ונכנסו לאולמות להגן על לקוחותיהם.

עורך הדין שמעון שרביט כפר בשם שולחו ב-11 סעיפי אישום וטען כי אין להם שום יסוד ראייתי. השופטת הציעה לו לעבור לתהליך גישור (שבו, כך הבנתי, לא צריך להביא ראיות).

עורך דין מנצרת ניסה לערער את ידיעת הערבית של חוקר המשטרה.

בחצר ההמתנה עמדו כמה נשים. הן ידעו שהמשפטים לא יתקיימו אבל רצו רק לראות את בני משפחתן - בעלים או בנים. היה קר.

בחזרה במגרש החניה שאלנו 3 ישראלים צעירים שיצאו ממכונית עם דגל ישראל: מה העניין? למה יש פה היום כל כך הרבה אנשים? אמרו לנו: מילואים. מגייסים מילואים. וזה שהחזיק בדגל אף הגדיל לעשות, נפנף בדגל ואמר: נוסעים לעזה להרוג ערבים.