אבו דיס (הפשפש), ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום ד' 30.3.11, אחה"צ

 15.00 – 18.00

 שייח' סעד

הגענו מאוחר וראינו שהמחסום ריק.  לא יכולנו לחנות בקרבתו.,מרבית בעלי המכוניות כבר חזרו הביתה ולא נשאר כל מקום חניה לאורך הכביש, בקרבת המחסום.

 סוואחרה

המשכנו בדרך האמריקאית עד אחרי המאפיה של זינה ופנינו שם בפנייה חדה ימינה לכיוון מחסום סוואחרה. מספר אנשים שהגיעו במכונית פתחו את השער עבורנו. עברנו ללא כל בדיקה תחת עינו הפקוחה של חייל שישב מעברו השני של חלון ממוגן ולא אמר מילה. בקצהו השני של המחסום עמדו כמה שומרים ממודיעין אזרחי שאמרו שאתנו לא יחליפו  מילה.

פגשנו סטודנט הלומד באוניברסיטה האמריקאית בג'נין, הקשורה לאוניברסיטת פילדלפיה. הוריו גרים בראס אל עמוד. הוא עבר יחד אתנו דרך המחסום בכיוון לירושלים ואחרי שהציג את ניירותיו, שום בדיקה לא נעשתה לחפציו. חייל התבונן בנו אך משטח הבדיקה לא פעל וגם חפצינו לא נבדקו. להוריו ולאחיו של הסטודנט יש תעודות זהות כחולות ורק לו ולאחיו הצעיר ממנו אין כי הם נולדו בחברון. אמו ניסתה להשיג עבורו אישור לאיחוד משפחות, אך ללא הועיל. הוא הוזמן לפגישה בשב"כ שבה הוצע לו כסף רב תמורת ריגול אחרי שכן, חבר שלו מימי בית הספר, כאשר סרב נאמר לו שלעולם לא יקבל את האישור המבוקש לאיחוד משפחות. הוא שכר עורך דין שגם הוא לא הצליח לשנות את ההחלטה הזאת. כדי להגיע מג'נין לבית הוריו פעם בשבוע  עליו לנוע בדרכים שש(!) שעות. הוא ניסה לעבור במחסום קלנדיה בבוקר, אבל סורב. אחר כך ניסה בענאתה, שם נאמר לו על ידי החייל: "לך תז... בשטחים". בלית ברירה נסע עד למחסום סוואחרה, ששם כנראה ידע שיצליח לעבור. בדרך כלל הוא הולך ברגל כעשרים דקות בקיצור דרך מהמחסום עד לבית הוריו. הצענו לו הסעה והוא הראה לנו את בית הוריו, ממש על יד תחנת הדלק במורד אבו דיס, מול החומה. הוא הזמין אותנו לביתו אבל סירבנו בנימוס.

מעבר הזיתים

נראה ריק והמשכנו  הלאה.

 א-זאעים

בכניסה עצרו אותנו כמה גברים צעירים שחשבו שנכנסנו בטעות והזהירו אותנו שהכניסה לישראלים אסורה. הסברנו להם שאין שלט אדום המעיד על איסור זה והם נרגעו. הם עצמם מעיסאוויה ובאו לתקן את מכוניתם. הם גם סיפרו לנו שהמחסומים בעיסאוויה הוסרו אך שעדיין הכניסה של יהודים לכפר אסורה כי הם יכולים לגרום לבלגן. הסברנו להם שאנחנו יודעים מה שאנחנו עושים והמשכנו לכיוון היציאה מהכפר בה שאל אותנו החייל מה מעשינו בא-זאעים.

בחזרה לכיוון ירושלים, פנינו  שמאלה במעגל התנועה שבקצה התחתון של עיסאוויה ונכנסנו לכפר. אכן לא היה מחסום גם לא מכונית משטרה, עברנו את הכפר כולו ברחובותיו הצרים עמוסי הילדים, בנהיגה איטית במיוחד והגענו לתחנת הדלק בקצהו העליון. גם כאן לא נראו חיילים.

לא הצלחנו להציץ  בהריסות מלון שפרד המוקף כולו בלוחות פח.

בשייח ג'ראח לא היה איש ברחוב. בתי המתנחלים על דגליהם וכתובותיהם המעצבנות הפכו לעובדה קיימת !