מחסום קלנדיה, יום ב' 7 בפברואר 2011, בוקר
הגענו למחסום קלנדיה בשעה 6:20 תורי האנשים הגיעו עד למגרש החניה, והרעש והצעקות הגיע עד לב השמים. נכנסנו פנימה וראינו את כל אולם ההמתנה מלא במאות אם לא אלפים נדחקים, צועקים וכועסים על שהמעברים נעולים.
התקשרנו למת"ק והקצין במעבר הסביר לנו " שהמחשבים נפלו ". את הפועלים זה כמובן לא מענין, הם מנסים להגיע להסעה ול מקום העבודה לפני השעה 7 . הם מפסידים יום עבודה. דיברנו עם רבים מהם שספרו לנו שהם נמצאים במקום משעה 4:00 ומ5:00 .
רבים עזבו כי התיאשו ואיש לא טרח לאמר להם מה בעצם קורה ומדוע סגור..
מדובר באנשים שבקושי ישנים 3-4 שעות בלילה. הם מגיעים באמצע הלילה כדי לעבור בזמן. ב 6:50 המחסום נפתח והחלו להעביר את כל מי שעדין היה במחסום.
השער ההומניטרי פעל כל הזמן. קצין המת"ק דאג לכך ובלי השוטרים הכחולים זה פועל יותר טוב.
עברנו למעבר של הירושלמים. נסיעה של 7 מטרים במיניבוס. נכנסנו וגם כאן לא נתנו לאנשים לעבור כי החיילת החליטה שאחד התלמידים לא מוצא חן בעיניה ודרשה ממנו לחזור. הוא סרב והתור נתקע לחצי שעה. על המחסום שמר אותו חייל מטורף שגם איבון נתקלה בו. הוא צרח וקלל אותנו, את הערבים ועשה כל הזמן פרובוקציות מעליבות ומופרעות לחלוטין. לא היה שם איש לסלק או להעמיד אותו במקומו. החיילת העבירה אנשים אחד אחד ולא שלושה כל פעם ולאחר שאנחנו נכנסנו מנעה מאיתנו לעבור, אני מניחה בהנחית החייל המטורף. חזרנו מאחר ופשוט לא רצינו לעכב את האנשים בתור שעמדו שם כ 40 דקות.
התקשרנו למפקד קלנדיה, אחסן. דווחתי לו מה קורה והוא הבטיח לבדוק זאת מיד. התקשרנו שוב אחרי 10 דקות והוא אמר שהנושא מטופל. נקוה שאכן כך היה.
המצב הבוקר היה עגום ביותר ושוב הראה כמה המצב במחסומים נפיץ ולא פטור.