א-ראם, ג'בע (ליל), חיזמה, קלנדיה, יום ב' 7.3.11, אחה"צ
בבוקר שוחחנו ואמרנו לעצמנו שכבר אין מה לעשות במחסומים. אע"פ שהם עדיין מלוכלכים ודוחים ברמות, שהתנהגות החיילים לוקה בחסר (לשון המעטה), הם איך שהוא מתפקדים ונוכחותנו כבר לא מוסיפה (או מורידה). והנה, הגענו לקלנדיה אחה"צ וכמו בחלום רע ראינו שוב שלושה מסלולים מתפוצצים ממספר הממתינים והקרוסלות נפתחות בקמצנות, מזרימות אנשים אחד-אחד. אנשים התלוננו בפנינו שהם ממתינים כבר שעות (אחד אמר שעתיים ועוד אחד אמר שלוש שעות) ונמאס להם והאם ככה מתייחסים לבני אדם? טלפנו בלי סוף לחמ"ל ולמוקד ההומניטארי. לא נראה שמשהו השפיע ובכל אופן בסביבות 4:15 נראה כאילו יש התקדמות, ואז סגרו את המעבר המערבי לנוסעי האוטובוסים ועוד כ-100 איש הגיעו בריצה ומילאו את המעברים מחדש והתור המשיך והתארך ונשפך לסככה הצפונית. למה סגרו את מעבר האוטובוסים? אף אחד לא ידע, גם לא נהג אוטובוס ששאלנו אותו. אבל מספר אנשים ידעו לספר שהמצב ביום ב' היה אלף מונים יותר טוב מהמצב ביום א', ושהתורים היום קצרים לעומת מה שהיה אתמול.
פגשנו סוחר מגבעת מכמש שהחזיק בידו תסריך (היתר כניסה לישראל). הוא אמר שלא נותנים לו לעבור בבית לחם ולא במעבר זיתים, אבל בקלנדיה הוא עבר כמה וכמה פעמים בעבר. רק לא אתמול – החיילים באקוואריום החזירו אותו כלעומת שבא. קראנו לנציג המת"ק, טהא שמו (?), אך גם זה לא עזר. טהא אמר לו ששיחק לו המזל , וכעת הוא צריך היתר נוסף. עלי הכעוס, אדם שעבר מזמן את החמישים לחייו, נופף לפנינו את שני היתריו התקפים ושאל (רטורית) כמה היתרים אדם צריך.
במסלול למת"ק פגשנו את מאמון, בחור צעיר שלא ידע כיצד יעביר את אמו חולת הסרטן לבית חולים אוגוסטה ויקטוריה, שם הייתה מוזמנת לטיפול, והוא מנוע שב"כ
. ממוקד הפרט אמרו לנו להפנות אותו לרופאים לזכויות אדם (03/6873718) וכך עשינו הבוקר.
עזבנו את קלנדיה ב-5:15 ונסענו בשיירה ארוכה דרך א-ראם למחסום ליל/ג'בע ומשם למחסום חיזמה. לא היה משהו מיוחד לדווח.