וונדליזם בעזון ב24.1.11 ופגישה עם שלושה תושבים 8.02.2011

צופות: 
קרין ל., פתחיה ע. (תרגמה!), שושי ע. וגילה פ. (רשמו)
25/01/2011
|
אחה"צ

12:50    שער אליהו - 

תנועה דלילה לשני הכיוונים

 13:00   פגישה בבית העירייה בעזון
משתתפים: מאג'ד עלווא - ראש מחלקת ארגון, חסן שביטה -  איש יחסי ציבור. (עובדי העירייה).
 את חסן הנמרץ פגשנו (קרין וגילה) בשנית. לשאלה "מה המצב?" הוא יורה: "גרוע!" לבקשה "תפרט" הוא עונה מניה וביה: "יותר גרוע!" מאג'ד מתנצל שפעם ידע יותר עברית, לדבריו שכח הרבה מלים. הוא עובר לערבית: "יש בעיה עם הצבא, עוד מן האינתיפאדה הראשונה. לעזון יצא שם רע. יש שאהידים הם מודים. הצבא מטיל חסימות לעתים קרובות ומבצע בלי סוף מעצרים. כל 6 חודשים מתחלפים המפקדים. כל מפקד חדש מפגין את נחת זרועו. פעולות הצבא סדרתיות ונוכחותו ניכרת ומטרידה ביותר. הצבא יוצר פרובוקציות. כל צעיר מעל גיל 14, הוא מטרה למעצר ולחקירה. המפקדים נוהגים להיכנס לעיר בלוויית 5 ג'יפים, במטרה לערער את ביטחונם של התושבים. יומיים קודם הופיע קפטן עם חיילים לעיר, סגרו את החנות מול העירייה עם הצעירים ששהו בה. המפקד שהציג עצמו בשם  (השם שמור אצלנו) הכריז: "אנחנו יכולים להרוג את כולכם. אנחנו יכולים לעצור כל אחד". כשעתיים הוחזקו הצעירים "במעצר" בחנות. הידיעה כי במקום פועלת טלוויזיה במעגל סגור לא הטרידה אותו כלל. הוא סיכם: "אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים". לראשונה בעיר, הודיע שהוא רוצה להורסה." לשאלה - ההיו לחיילים שמות אנשים מסוימים אותם חיפשו? משיב חסן: "לא. הבתים נפרצו באקראי."

"ואכן ב-1 בלילה (בוקר 24.1) פרצו חיילים ל-11 בתים. הם זרעו הרס ללא הבחנה - ניפצו מחשבים, קרעו ריפוד, שברו רהיטים, הרסו נגריה, שברו קרמיקות בשירותים, פגעו במיכלי מיםinfo-icon על הגגות. בבית אחד ריכזו את כל הגברים בחדר וציוו עליהם להתפשט. צעיר שסירב, הוכה נמרצות. בני הבית נסגרו באחד החדרים כששני חיילים עם נשק מכוון לעברם שומרים עליהם. האחרים עסקו במלאכת ההרס.  החיילים, שלוו בכלבים, הודיעו על בואם באמצעות אבנים שהשליכו על חלונות הבתים." לשאלה: "האם התלוננתם במשטרה?" הוא משיב בפתגם: "אם השופט אויבך, מי יושיעך?" הם פנו לצלב האדום.

מוסיף חסן: "באחד הבתים הוציאו לרחוב ישישה משותקת בת 80(!) על כסא גלגלים. היא ואחרים נותרו בקור הצורב במשך שעתיים. בבית אחר שהותקף שאל בעל הבית: "מה אתם רוצים ?" התשובה לה זכה היתה: "אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים." ועוד אומר חסן: "בידי רשימת הבתים שנפרצו הלילה וכן רשימת הנזקים בכל בית ובית. הרשימה הוגשה לצלב האדום. אולי תוגש גם למת"ק. אולי. ברשימה 3 בתים של שוטרים פלסטינים. הבתים שהושחתו צולמו. את תוצאות ההרס אפשר יהיה לראות הערב (יום ג') בטלוויזיה הפלשתינית. בתום ההשתוללות לא שכחו הפורעים את נימוסיהם ואמרו :"סליחה"."

חסן מברר אם שמנו לב לכך שיש שער ברזל בכניסה לעיר, האם הבחנו שעזון דומה לגוואנטאנמו. הם מוסרים לנו על דיסק עם צילומים וסרטונים קצרים שצולמו על ידם לאחר ההרס.

"את החורבן הפיזי תעדנו בצילום. את הסבל בלבבות לא ניתן לצלם."

 תוך כדי האזנה לתיאור ההתרחשות קרין מתקשרת ליש דין ונותנת לחסן ולמג'ד מספר טלפון לקשר. וגם מנסה לדווח לרעיה.  

אנחנו נפרדות בהבטחה להעביר את הידיעה לתקשורת והם  מביעים את אמונם בכוחה של התקשורת שהוא לדעתם גדול מכוח הנשק הגרעיני...

8.02.2011 שלושה מן הנפגעים בפריצה בליל ה-24.1.2011

פגשו אותנו בעירייה כדי לספר על אירועי אותו הלילה. שמותיהם המלאים והשמות שניתנו להם על ידי אנשי הצבא שמורים אצלנו.

ראשון המדווחים הוא סוחר, מנוע שב"כinfo-icon. העברית שבפיו קולחת ומדברו שוטף. ואלה דבריו:

"אף כי אני מרבה להסתובב בשטחים ובארצות אחרות, ירדן, טורקיה ועוד, אני מנוע שב"כ ומזה כמה שנים כבר לא יכול להיכנס לישראל. ב-1:00 בלילה שבין יום א' ליום ב', 24 בינואר, הלמו חיילים על דלת ביתי. פקדו עלינו לצאת. בקשתי להישאר בבית בגלל הקור המקפיא, נתקלה בסירוב. 'עניין צבאי', אמרו. 'יש לכם נייר? יש פקודה בכתב? אולי טעיתם בכתובת?', שאלתי. 'עניין צבאי. אנחנו מחפשים אנשים', השיבו. לא טרחו לזכותני בתשובה עניינית. שוב ביקשתי להיסתר מפני הקור. בסוף אפשרו לנו להיכנס לבית אך לא להדליק את החימום. כשפתחו בחיפוש שלא בנוכחותי, עמדתי על זכותי להילוות למחפשים. הלא יש לי דברים אישיים. לשווא. הוויכוח נמשך 45 דקות. כל אותו זמן היינו אני, אשתי וארבעת ילדי לבושים בפיג'מות ורועדים. עכשיו הופיע קצין, אלה חילופי הדברים שהתנהלו בינינו:
הקצין: מה הבעיה שלך? הצבא שלי.
אני: פלשת לביתי בלוויית כלבים וללא אישור. לא אמרת לי מה קורה. לא אפשרו לי להיות עד לחיפוש בחפצי האישיים.
הקצין: אני נוקם בך. תשאל את בנך למה. כל עוד תהיינה בעיות, אתנקם בך. זה מה יש.
בעוד השיחה מתנהלת, החיילים זורעים הרס בשלוש קומות הבית. חייל אחד הסביר: 'אתה גר ב-300 מ"ר ואני גר ב-70 מ"ר.' אמר והשליך חפצים. בעודם הופכים את הבית השמיעו החיילים קללות. לא אפשרו לנו לגשת לשירותים. את המצלמות המקיפות את הבית כיבו. אולי בכל זאת תמצאנה תמונות. התמונות אומרות אמת. ב-3:15 עזבו החיילים בלא לומר מילה. הבית נראה כמו אחר רעידת אדמה. נשק לא מצאו. באותו לילה פרצו ל-10 בתים. ביתי נחשב ל-3 בתים, בית לכל בן. לאחר צאת החיילים נוכחנו כי צמיד יקר שהיה ברשותנו נעלם. לא התלוננו. אולי לא כדאי. אשבע בקוראן שבלילה פרצו לביתי. שאמת דיברתי."
הנפגע השני מספר: "חיילים הגיעו בסביבות שתים עשרה בלילה. כולנו כבר  ישנו. דחפו את השער, יידו אבנים בדלת הכניסה. צעקו: חיילים, חיילים. צבא. ברובים שלופים פקדו לצאת מן הבית. ביקשנו לאפשר לנשים להתלבש. החיילים חיכו דקה בלבד. אחר כך הורו להרים את הבגדים (על מנת לחשוף את הגוף). ערכו חיפוש גופני. פקדו על צעיר אחד לפשוט את מכנסיו. הוא סרב. התנפלו עליו וחייל אחד הלם בכתפו בקת הרובה, גם האב התערב, כשהקצין נכנס הם הפסיקו. גברים ונשים הופרדו וכולם שהו בקור בחוץ.  נשמעו קולות נפץ העולים מן הבית.
הופיעו שני קצינים (אחד במדים, אחד באזרחי עם תיק מסמכים) וביקשו מהאב לערוך חיפוש. "למה?" שאל האב. "אחרי שנצא - תדע." "בכל זאת, למה?" חזר האב על שאלתו. "תשאל את בניך," הייתה התשובה. "אם נמצא משהו בבית, ניקח את כל ילדיך," הוסיפו. שאלנו אם נמצא משהו. הוא חייך חיוך אירוני והמשיך: " כאשר פנו הקצינים לדרכם כעבור כמה דקות, ביקשם האב לבל יעזבו (כדי שימנעו את ההרס). אחד הקצינים אמר: "זה בסדר. דיברתי עם החיילים." הערבית בפי אחד הקצינים הייתה טובה מאד. את מוצאו לא הצליחו לנחש. בעת החיפוש היו בבית  15 חיילים. את מספרם בחוץ לא יכול מוחמד לאמוד. הפעולה נמשכה עד 2:30. הנשים בכו והילדים צעקו. החיילים לא הסתפקו בהפיכת הבית - את נחת ידם הפגינו גם  בנגריה ובחצר. את הבית עזבו באופן פתאומי, בהותירם את תעודות הזיהוי ליד הדלת. ההרס שנגלה לעיני בני הבית: דוד השמש חורר בסכין, המזרונים והריפוד נקרעו לגזרים, כל מכשרי החשמל, לרבות טלוויזיה ומחשב, נופצו. הנגריה רוססה בצבע. "השמידו הכל," סיכם מוחמד. (הצילומים היו מבית זה).
עבדל רחמן עבדל חלים חוסין גר בשכונה אחרת מזו של המדווחים הקודמים. הוא מציין כי זהו "ביקורו" הראשון של הצבא בביתו. החיילים הגיעו  בין 1:00 ל-1:15, הלמו על הדלת בקתות רובים, לקחו תעודות זהות והורו לו ולילדיו לשכב על הרצפה. "מה אתם רוצים?" שאל. חייל: "חיפוש בשלוש הקומות שלכם. ותסתום את הפה." את האדם שהציג עצמו כאיש שב"כ שאל: "מה אתם רוצים מאתנו?" השב"כניק: "הילדים שלכם זורקים אבנים. יש לכם נשק בבית." עבדל: "תחפש." החיפוש נערך גם באמצעות כלבים. תוך כדי כך  ניפצו מזנון, שפכו שלושה ג'ריקנים שמן זית על הרצפה, שיברו את זכוכיות דוד השמש. לאחר מכן פרצו לדירת בנו (איש ביטחון פלסטיני שלא היה בביתו), ניתצו חפצים, שיברו שני כיורים, שפכו בקבוק יוד גדול על הרהיטים, הפכו את הספה ושיספוה. "למה?" שאל עבדל. חייל:  "אתה תשתוק. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים." עבדל: "מצאתם משהו?" חייל: "אתה תשתוק ותצא החוצה." קצין בצאתו: "אבוא עוד הרבה פעמים." הוונדליזם והברוטאליות נמשכו שעתיים. הפושטים זרקו את תעודות הזיהוי על הרצפה והסתלקו. אך בטרם יצאו, חזרו והטעימו (ממש כשווארצנגר בשעתו) כי עוד יחזרו.

14:30ח'רבת עסלה  -  פגישה עם ראש המועצה 

 בכפר כ-1000 איש, הגברים, רובם ככולם, עובדי אדמה. נשים עובדות בעבודות  מסורתיות -בחקלאות, בבית, בהוראה ובפקידות. רק ל 50-60 יש אישורי מעבר בשערים.

הם מגדלים זיתים, שקדים, דגנים, ירקות. היה להם מקנה אך אין להם שטחי מרעה.

כל הילדים לומדים: יש בית ספר עד כיתה ט', אח"כ עוברים לתיכון בעזון. בגן הילדים כ-50 ילדים.

הם מעוניינים לבנות עוד בית ספר אך אדמות הכפר בשטח Cוישראל אינה מאשרת.

 כל אנשי הכפר ניזוקו מהגדר.

שינוי בפתיחת השער החקלאי: את השער החקלאי היו פותחים 3 פעמים ביום לרבע שעה כל פעם: בשעה 06:00,  12:00  16:00.

לפני 10 ימים ביטלו את הפתיחה בצהרים. זה מקשה על אנשים עובדים שחייבים לצאת לשדות בצהרים. ראש המועצה משמש בבוקר כמורה בבית הספר ורק בצהרים יכול לצאת לאדמה שלו. יש משפחות הנעזרות בבנים לומדים שהיו יוצאים לעבודה בשטח אחרי הלימודים. לפני מספר ימים אחד החקלאים חש ברע ורצה לחזור לביתו בצהרים. החיילים לא אפשרו לו והוא שכב בשדה למעלה מ-3 שעות.

הם פנו למת"ק בבקשה לפתוח שוב את השער גם בצהרים, אך לא זכו לקבל תשובה, והגישו תלונה לצלב האדום. בקשתו שנעזור לו בנושא זה.

 מיקום הגדר והשער: רוב האדמות החקלאיות נמצאות מעבר לגדר. באדמות מגדלים עצי זית, עצי שקד, דגנים וירקות המצריכים טיפול יומיומי. הגדר (והתנחלויות אלפי מנשה וגבעת טל) קטעו את הדרכים בהם נהגו התושבים לעבור לאדמותיהם, כמו גם לקלקיליה ולכפרים אחרים מאז ומתמיד. השער החקלאי ממוקם במקום מרוחק מאדמות חלק גדול מהתושבים. לאדמות ניתן להגיע ברגל או בעגלות רתומות לחמורים אך עליהם לעבור כ-400 מ' בקטע הררי שניתן לעבור רק ברגל והם סוחבים הכול על גבם. בתקופת המסיק חלק מהם קיבלו אישורים לנסוע על כביש המערכת.

 היתרים:  כמו בכפרים האחרים מקבלים היתרים לעבד את האדמות שמעבר הגדר רק המבוגרים ביותר. ילדים עד גיל 14 נרשמים בהיתר של האב. הצעירים בני 30-40 תמיד "מנועי שב"כ או משטרה".

הבעיה בכפר, כמו בהרבה כפרים פלסטינים, שהאדמות אינן רשומות בטאבו. ומי שאין לו רישום בטאבו - לא יראה היתר למעבר בשערים.אך גם בעלי ההיתר המיוחל, אינם זוכים לבוא למנוחה ולנחלה - הם מטורטרים בלך ושוב. אין מתחשבים בקרבת השער לאדמה. החקלאים נאלצים לשרך רגליהם על פני ארץ רבה. החיילים מקפידים על קוצו של יוד - מי שקיבל אישור למעבר אליהו יוכל לעבור רק בו. אדם בעל שתי חלקות חייב לבחור איזו חלקה יעבד, משום שלא יינתנו לו שני אישורים. בעלי האישורים מעבדים את אדמות חסרי האישורים, תמורת תשלום.

נוסף על האדמות שהופקעו בעבר, מועדות עוד אדמות להפקעה. הם פנו לרשות הפלשתינית בעניין.

 

מים  -  יש להם בארות באדמות שמעבר לגדר המשמשות להשקיה ולמעט הצאן שנשאר. ילדי המתנחלים זורקים לכלוך לבארות ומזהמים אותן. תושבי ח'רבת עסלה רצו לעשות שיפוץ יסודי בבארות בסיוע הצלב האדום אך צהל לא אפשר להם להעביר חומרי בניה במחסום.

מתנחלי אלפי מנשה מגרשים את ילדי הכפר מהאדמות הקרובות אליהם בעזרת כלבים ומגרשים את הפלסטינים מהבארות. השומרים מההתנחלות גבעת טל לא נותנים לחקלאים לעבור אל אדמותיהם. בעבר הציתו המתנחלים אדמות מרעה, שרפו גם עצי זית ומנעו מתושבי עסלה לכבות את האש. לטענתם היה עליהם להבריח חיותinfo-icon בר.

לפני בניית הגדר לא הייתה להם בעיית מים בשדות. הם היו מעבירים מים עם טרקטורים.

בכפר מגדל מים גדול, מקבלים מים ממקורות.
לפני שבוע נכנסו חיילים לכפר לצורכי אימונים, הציבו מחסומים בינו לעזון וערכו חיפושים בבתים בלילה וכדרכם הוציאו את התושבים מהבתים אל הקור שבחוץ. לא בלגנו ולא הרסו בתוך הבתים.

 15:30    מעבר אליהו –

כ-10 מכוניות ממתינות. אנחנו עוברות ללא עיכובים וללא דגלים.

15:40    מעבר אייל –

מחלקה של חיילים במגרש החנייה ו-2 רכבים צבאיים.

בכל השטח נעשות עבודות גינון מסיביות ואפילו סלעייה לתפארת הטרמינל. קיוסק מיותם וזרימה מהירה של מאות השבים הביתה

16:20    נפרדות מפתחיה בטירה וממשיכות לתל אביב בפקקים אינסופיים.