עופר - עסקת טיעון, גזר דין

צופות: 
חוה הלוי, אביטל טוך
05/11/2008
|
בוקר

יום מיוחד. בארה"ב נבחר נשיא עם תקווה חדשה, וגם בעופר חזינו ביום שבו זוכו כל שלושת הנאשמים שבהם צפינו.


השופט: שלמה כץ

הסנגור: עיסאם לידאוי


משפטו של סאמר נימר מוחמד חסארמה תיק מס. 1839/08.

נעצר ב-29.1.08.
נטע גולן ולאה רייכמן דיווחו עליו מעופר ביום 27.2.08.

האשמה: מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. ההתאחדות היא אגודת אל חנסאא - ארגון נשים המחזיק בית ספר ומרפאה לנשים בכפר, ומתן השירות להתאחדות זו התבטא בגיוס כספים ובניית בית הספר. אותו עצמו, כפי שציין עורך דינו כמה פעמים, אי אפשר להאשים בחברות באגודה זו משום שזהו ארגון נשים.

הוא קבלן אמיד, בעל חברת בניה ברמאללה אשר גייס כספים, בעיקר מאמירות דובאי, ובנה את בית הספר האמור בכפרו, ואשתו מנהלת את בית הספר עבור אגודת אל חנסאא.

הנאשם נראה טוב, אינו לבוש בבגדים החומים של השב"ס ומרבה לשוחח עם אשתו וגיסו היושבים באולם
מעל ראשי השומרים.

בית המשפט קיים 11 ישיבות בענינו, כולל שני ערעורים שהגישה ההגנה נגד המעצר- עד- תום -ההליכים ונדחו בבית המשפט הצבאי לערעורים.

עו"ד  לידאוי טען בבית המשפט כי אגודת אלחנסאא מאושרת ע"י משרד הפנים הפלסטיני.

באחת הישיבות הראשונות, טען עורך הדין, הוכחתי כי אגודה זו אינה כלולה ברשימת ההתאגדויות הבלתי מותרות, ואז הלך הצבא והוסיף אותה לרשימה והפך אותה בדיעבד להתאחדות בלתי מותרת.

כל העניין נמשך בערך עשר דקות, ואז, במפתיע, הודיע השופט כי הכרעת הדין תינתן בעוד שעה ללא נימוקים וכי תירשם נזיפה לתביעה הצבאית בריש גלי.

הכרעת הדין ניתנה אחר הצהריים. סאמר נמר מוחמד חסארמה זוכה מכל אשמה אבל...

כמובן, התביעה הצבאית ביקשה ואף קיבלה ארכה של 72 שעות להגשת ערעור. נראה ביום ראשון.


שייח עלי מוסטפא אחמד חנון
. תיק מס. 4730/07

בחודש מארס 2007 נעצר במעצר מנהלי, ומ-6.6.07  הוא עציר פלילי.

משנת 2000 הוא נעצר ונשפט 5 פעמים על אותה עבירה - חברות ופעילות בחמאס.

הסנגור: איליה תיאודורי
 

גם אחרי התיק הזה אנחנו עוקבות כבר זמן רב. הוא עיוור מלידה ועד למעצרו היה האחראי בכפרו על האוסרא
(קבוצת לימוד הקוראן).  התביעה מאשימה אותו בחברות בחמאס.

עיוור -  אני שואלת את עצמי מה הוא כבר יכול לעשות נגד בטחון המדינה?

לזרוק אבנים? להרכיב חבילות נפץ? להבריח מבוקשים? לתכנן פיגועים? להסתיר אמצעי לחימה? להעביר כספים
בגשר אלנבי? הרי הוא לא רואה. אפילו להתפוצץ באוטובוס בישראל הוא לא יכול בעצמו. כמובן, הוא יכול להסית
נגד מדינת ישראל, אבל את זה חיילי צה"ל עושים הרבה יותר טוב.

על ספסל הנאשמים בבית המשפט הצבאי הוא יושב, מחייך את החיוך העיוור הזה וממצמץ בעיניו העיוורות.

עורך דינו הגיע לעסקת טיעון עם התביעה. 17 חודשי מאסר מיום מעצרו כפי שמופיע על גבי כתב האישום המתוקן.
נימוקי ההסדר: עברו הפלילי הרלבנטי של הנאשם, מצבו הבריאותי, הודאתו (שחסכה מזמנו היקר של בית המשפט) ומאידך, איזה ניסוח מעודן, קושי ראייתי לגבי מועד חברותו בחמאס.

בשפת בני אדם - אי אפשר להוכיח את האשמה - לכן גוזרים עליו חודשי מאסר כמספר החודשים שכבר ישב בכלא
וגם 1000 ש"ח. הוא השתחרר כנראה עוד היום.


המשפט השלישי היה המרתק מכולם.


אסראא אברהים עלאא אלעמארנה
  בת 21, תושבת דהיישה.

נעצרה ב-1.2.08 בלילה (ירד שלג, אמר אביה, והחיילים הוציאו את הילדים החוצה לשלג).

האישומים: חברות ופעילות וקשר לגרימת מוות.

סנגורית: אחלאם חדד.


הקשר לגרימת מוות הוא האשמה שהיא גויסה להיות מחבלת מתאבדת.

אחרי עשרה חודשים בכלא הבחורה חיוורת ונראית רע מאד. היא סטודנטית לגרפיקה בבית הספר הפוליטכני בחברון. לפרנסתה היא צלמת וידיאו בחתונות.

כופרת בכל האשמות ומכחישה את כל המיוחס לה.

הוריה באולם.

התובעת הצבאית בנתה מגדל ראיות לתפארת. עם שלושה עדי תביעה, תאריכים, שמות והכל. שלושתם נקבו בשמה בחקירת השב"כ (אך לא רק בשמה. הרי כל הענין מבוסס על הפללות), תיארו כיצד ובאמצעות מי הכירוה, וסיפרו שהציעו לה להיות מחבלת מתאבדת. כמו שזה קורה לעתים קרובות, במשפט עצמו הם התכחשו לדבריהם בחקירה ואמרו שנקבו בשמה משום שהופעל עליהם לחץ.

התביעה הביעה את דעתה השלילית עליהם בהכריזה עליהם "עדים עוינים".  חוקרי השב"כ לעומתם העידו כי בחקירה נעשה הכל על פי הנהלים כמקובל, לא הופעל שום לחץ, וההודאות נמסרו מרצונם הטוב והחופשי של הנחקרים. (אתם מתארים לעצמכם, איך נראה רצון טוב וחפשי בחדר החקירות?).  הכחשתה הגורפת של הנאשמת, מחזקת, אמרה התובעת, את טיעוני התביעה.

את קולה של אסראא עצמה לא שמענו. כל אותו זמן היא ישבה, הספר בידה, והתפללה.

ואז קמה הסנגורית ופירקה את מגדל התביעה, קוביה אחר קוביה. ראשית היא תיארה את חייה של אסראא - בחורה לומדת, עובדת ואף תומכת בהוריה, דתית מאד ומעורבת בחברה. אי אפשר לומר שהיו לה כוונות התאבדות. שני המפלילים הוכרזו עדים עוינים, והתביעה טוענת שהם שיקרו בעדותם, ואני שואלת, אמרה הסנגורית "למה להאמין להם בשעת מסירת הגירסה בשב"כ ובמשטרה ולא להאמין להם כשהם מעידים בבית המשפט"?

בקיצור - לא היה מסדר זיהוי, לא נערך עימות בין אסראא לבין המפלילים, לא הובאו עדים (ששמם הוזכר בחקירה), חוץ מן המפלילים וחוקרי השב"כ. אחד העדים מסר כי הציע לה להתחתן אתו. איך יתכן, שאלה הסנגורית - הוא מציע לה להתחתן אתו או להתאבד? שני הדברים יחד אינם אפשריים.

שוב ראינו כי התביעה אינה עושה שום מאמצים לאסוף או לאמת את העדויות שברשותה, להביא מסמכים או לחקור עדים ששמם הוזכר, משום שהם כנראה בטוחים שמלאכתם נעשית על ידי השופטים המאמינים באופן אוטומטי לתביעה הצבאית ולצרכי הבטחון.

פתאום פרש השופט את ידיו והודיע: הכרעת דין. אבל לא גמרתי אמרה הסנגורית. גב' חדד, אמר השופט, אל תתפרצי לדלת פתוחה. אין צורך. ואמר: אני מזכה את הנאשמת מחמת הספק. כשנשמעה המלה בראא (זכאית) באולם, קמו הוריה הנדהמים ואביה מחא כפיים. היא עצמה נעמדה רועדת ופרצה בבכי עם דמעות והכול, והספר עדיין בידה.  
היתה המולה קטנה באולם, השופט יצא לארוחת הצהריים, ואנחנו נסענו חזרה לירושלים.

אבל: בשיחה עם אביה אחר הצהריים הוא אמר כי התביעה ביקשה וקיבלה 72 שעות כדי לערער על ההחלטה.
באמריקה עוד רקדו ברחובות. אנחנו כנראה נצטרך לחכות עוד קצת.

בשיחה עם אביה ביום א' אחרי 72 השעות, הוא אמר כי בית המשפט נתן לתביעה עוד יומיים כדי להחליט אם להגיש ערעור. הפעם יידון העניין בפני שלושה שופטים.