קלנדיה, יום ראשון ה - 6 בפברואר 2011, משמרת אחה"צ

 אין תנועה הוא מצב התנועה בדרכים הסובבות את המחסום מאז הצרתן.
על דרך המלך מרמאללה ואליה אלפי כלי רכב על נוסעיהם  בפקק שאת סופו אין העין רואה.
לתלונות האנשים אין שומע, תזמורת צפירות מחרישת אוזניים משמשת פה לכעסם.
 
 
-  אחמד אבו-לייש עובד לפרנסתו בשירות חברות האוטובוסים הפלסטיניות, ניצב על משמרתו 12 שעות ביום, מעלות השחר ועד לאחר רדת החשכה, מנתב את התנועה אל האגף החדש של המחסום כשהוא מוריד ומעלה את שרשרת הברזל. שכר יומו חמישים שקל. לאחמד עצמו המעבר לצדו האחר של המחסום אסור. אם יבקש אישור יושבו פניו ריקם שהרי שלוש מעשרים וחמש שנותיו שהה בין כתלי בתי כלא:"כשהייתי קטן, הייתי זורק אבנים...".
אחמד, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצה, כצעירי משפחתו היום, היה מתריס נגד המחסום והחיילים.  בן דודו איברהים נצפה במצלמות הצבא כשהוא מטלטל מוט הפרדה בכביש, נעצר ונשפט על "ניסיון חבלה בציוד צבאי", אשמה ששודרגה עם חלוף הימים ל:"סחר באמל"ח" ומזה חדשים מצוי בכלא עופר.
 אחמד מספר שחלומה של אשתו לנסוע לתל-אביב, "אני אומר לה: רק כשיהיה שלום..." תקווה המזכירה במשהו את תקוות המאמינים לביאת המשיח.
 
בראשית השיחה אחמד הצביע על דיוקנו של יאסר ערפאת המתנוסס על החומה וסיפר שיצירה זו, כמו גם את דמותו של מרואן ברגותי בסמוך, הוא וחברו ציירו והוסיף שברמאללה ישנו קיר מוזאיקה מעשה ידיו.
 
 
-   נועדנו לפגישה עם חבר תושב רצועת עזה. באפלה הגוברת, בקור הערב היורד, עשינו לנו פינה נעימה, הסבנו על שרידי ספסלי המתכת, לגמנו קפה מהביל ושוחחנו על הפרטי והכללי.
החבר שעומד בראש מנהלת בריאות הציבור ברצועת עזה (ארגון המסונף לאו"ם), סיפר על המציאות והמצאי שברצועה, על מימדי האבטלה המרקיעים בעת האחרונה, על תהליך המעבר את מחסום ארז האורך לעתים שעות בהן האדם מצוי בבדידות, מונחה ע"י קולות בוקעים ממערכת כריזה שלעתים פוקדים עליו לפשוט בגדיו עד שנשאר הוא כשלגופו תחתוניו בלבד. סיפר על כך שההוראות במסלול המעבר נאמרות לרוב בשפה העברית, אך יש ומשתמשים הם גם בערבית, "אומרים: יאללה..."  
העצוב בסיפוריו היה באשר למזונם הדל של הילדים הרבים, ילדי המשפחות שאין ידם משגת לכדי כלכלת המשפחה, לאלו מוענקת בגנים ובבתי הספר בידי אונר"א ארוחה אחת ביום, שהינה דייה כדי "לא לחיות ולא למות..."