דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ג' 8.2.11, בוקר

6.30-10.00

מעבר מיתר

השעה 6:45. קר. הפועלים כבר בצד הישראלי. מעט משפחות אסירים ממתינות בסככה. בשובנו, 2 אוטובוסים מחכים. כלי רכב מעוכבים לבדיקה. כלבים לא ראינו.

כביש  60

תודה לסבא חורף. בבוקר ערפילי וקר גם צה"ל לא מורגש כמעט. כל החיילים בפילבוקס לא יורדים למחסומי פתע בשום מקום, מלבד למרגלות בית חגי, על יד הכניסה החסומה למבואותיה הדרומים של חברון. שם

צה"ל לא מסתפק בחסימת אבנים ולאחריה תלתלית, גם ג'יפ עומד שם. על מה ועל מי הוא שומר? את מה ואת מי הוא מונע?

נשגב מבינתנו "הגיון" הכיבוש. בצומת הכבשים שוק הצאן מתנהל באין מפריע. חופשת ביה"ס הסתיימה. הילדים הולכים ברגל מרחקים בשולי הכביש. תמידמלחיץ לראותםכשכלי הרכב הרבים ממלאים את הכביש הזה בבוקר. הנוף פסטורלי, השקדיות והירוק בכל, יכולים  ליצור אשליה של חיים טובים ורגועים.

בכניסה לקריתארבע הרבה ממתינים בטרמפיאדה, מעליהם חיל בבודקה מאבטח. דרך הבניםלעיר האבות    כמעט הושלמה. נראה שתהיה שם טיילת מפוארת. לא הבחנו בשום תכונה חריגה סביב הוראת המעצר של הרב ליאור.

חברון

חיילי גדוד צבר של גבעתי בכל המחסומים אך לא מעכבים איש. לעומתם, במחסום הכניסה למתחם מערת המכפלה חיילי משמר הגבול מתנהלים אחרת.

אנחנו מבחינותבשני מעוכבים. התעכבנו גם אנחנו. מחכים, מחכים, מחכים. לחייל ישבינתיים זמן להשתעשע עם ילדי מתנחלים. הרובה הוא המשחק.

ארגוני שלוםאחרים גם כן שם, אז הלכנו להמשך מסלולנו. בשובנו הם עדיין שם. אז העזתילשאול את החיילים "למה העיכוב ממושך כל כך? כבר כמעט חצי שעה?"

"מה איכפת לך? מה זה עניינך"? אני נענית על  ידי אחד החיילים. "בודאי שאיכפת לי, אניאזרחית כמוך ואיכפת לי מה אנחנו עושים לאנשים אחרים" אני עונה.

"יאללה, יאללה, תלכי מפה. ותגידי גם לנהג שלך שיעוף מפה!" מוסיף חברו. "מי זאת? מה היארוצה בכלל?" 

המעוכבים מודים לנו על ניסיוננו לעזור, אבל אני חוששת שנוכחותנו הממושכת שם עלולה לגרום לחיילים להתעמר  בהם. אז עזבנו את המקום.

זאת חברון.

זאתנוכחותהכיבוש שם. למעט ליבוי שנאה ואלימות היא אינה תורמת דבר.