קלנדיה, יום ד' 2.2.11, אחה"צ
17.00 - פקקים אדירים בשתי הכיכרות (הדרומית, למרות שלא בודקים את הנכנסים צפונה אך סיגורי התנועה לא מאפשרים תנועה זורמת וגם הצפונית, שתור המכוניות מגיע עד מחנה פליטים קלנדיה).
התכוונו לחזור ירושלים כאשר אנו נכנסות למסלול החדש להולכי רגל המיועד לירושלמים בלבד. הפרוזדור העשוי מרשתות מתכת להולכי רגל מתחיל בכיכר הצפונית אבל הולכי הרגל לא מורשים להיכנס למסלול מהכיכר אלה צריכים לעלות על מונית ולנסוע כ-5 מטרים ואז יש פתיחה למסלול להולכי רגל שמביא את האנשים לקרוסלה שלפני אזיר הבידוק. יש לשלם 2-6 שקלים לתחבורה הציבורית כדי לנסוע את ה-5 מטרים, למי שלא בא במונית ממקום רחוק יותר. מי שמגיע בכוחות עצמו לכיכר הצפונית ורוצה לעבור את המחסום להולכי רגל ירושלמים, יצטרך לשלם עבור כניסתו למחסום (מי מרוויח? מה פשר המדיניות המוזרה הזו? )
התקדמנו לעבר התור, חייל פנה אלינו "תעופו מפה, זה לא בשבילכן, לכו למחסום הגדול", ראה שאנחנו רושמות ובכעס רב ובצעקות אמר: – "תרשמו באתר שלכן מה שאתן רוצות." אחרי זה קרה בדיבורית שלו בעצבנות: "קוד 42" מספר פעמים. אולי קשור לזה ואולי לא, לפתע, מסיבה בלתי ברורה נפתחה הקרוסלה שמאפשרת כניסה לאזור הבידוק ולא נעצרה כהרגלה על גופו של העובר השלישי. נפתחה ואיפשרה לכל מי שעמד בתור להתקדם. עשרות אנשים נכנסו למבואה שלפני בדיקת החפצים במגנומטר.
ואז החיילים החלו לצעוק על האנשים לשוב על עקבותיהם, לחזור ולעמוד לפני הקרוסלות. עד שעשרות האנשים הדחוסים לא ישובו לאחור המעבר לא ייפתח כלל.
שוטר בכחול אמר: הרי האנשים יודעים שעליהם לעבור שלושה - שלושה ולא כולם בבת אחת. איזו התנהגות זו, איזה חוסר משמעת פנימית. הסברנו לשוטר שהמפעילים את המחסום הם שפתחו ונתנו לכולם להיכנס. השוטר התעקש. כולם אמורים לדעת שרק שלושה אנשים עוברים כל פעם את הקרוסלה. החיילים אילצו את כולם לצאת והריצו את רובם אל המחסום הישן הגדול המיועד ללא ירושלמים, במרחק עשרות מטרים. שם הם נאלצו להתחיל לעמוד בתור חדש.
אנשים איבדו יותר משעה, הקור היה מקפיא. הטרטור המיותר נגרם על ידי החיילים. הם שגרמו לכל המהומה , הם שהענישו והאשימו את מי שבסך הכל רצה להגיע הביתה אחרי יום עבודה או לימודים, בחוסר משמעת עצמית.