בית לחם (300), יום ו' 7.1.11, בוקר
הרבה צעקות נשמעות ממעמקי המחסום. ברור כי המעבר קשה וכי רבים מתעכבים זמן ניכר. גם ליד חלונות בידוק המסמכים תור ארוך. קשה להבין מדוע צריך כל עובר להציג שלושה מסמכים – תעודת זהות, כרטיס מגנטי
ותסריך. מה זה? בדיקת יכולת הקריאה של החיילים? ואולי מדובר במדינה שלא סומכת על המסמכים שהיא בעצמה מנפיקה? ואולי זה עוד אחד מהטירטורים חסרי ההגיון והרשע של המערכת הבירוקרטית? מי יודע...! רק מגנומטר אחד עובד, וברוב זמן שהותנו במקום פתוחה רק עמדת ביקורת אחת.
קצין צעיר ניגש אלינו לשאול אם הכל בסדר. ענינו שלא – הכל לא בסדר.
הקצין (סג"מ): "אז מה את רוצה שאני אעשה?"
אנחנו: "אנחנו לא הממונות כאן הפתרון בידיך"
הקצין: "אז מה שנציב עוד כח אדם?"
אנחנו: "כן, הרי ידוע שאנשים יוצאים לתפילה בשעות האלה ובשעה הזו צריך לתגבר את כח האדם"
הקצין: באגרסיביות 'מתחת לאף': "אין לי עוד חיילים. אם יש לך תביאי אותם"
הפסקנו את השיחה חסרת הטעם הזו. התחלנו לנסות כוחנו בטלפונים – ביום ששי המשטרה והצבא מתכוננים לשבת – אין קול וכמובן אין קשב. פניה למוקד ההומניטרי, המגיב תמיד בנימוס, היא כידוע לכולנו חסרת תועלת. הם פונים לאן שגם אנו יודעות לפנות ומקבלים תשובה סטנדרטית "הכל בסדר ואין בעיות". מה לעשות שהכל לא בסדר ויש הרבה בעיות?
פנה אלינו אחד העוברים וציין כי לקח לו שעה ועשרים דקות לעבור 200 מטר.
כאשר עזבנו בשעה 11:00 התרוקן המחסום. מי שהספיק לתפילה שמח ומי שאחר – לא ישכח. ואנו נקרא בעתון שאנו "מפריעות לחיילים" ו"גורמת לדה-לגטימציה של מדינת ישראל" ובא לציון גואל...