מגרש הרוסים, ירושלים - הארכת מעצר, מעצר מנהלי

צופות: 
עפרה בן-ארצי, אילנה המרמן (מדווחת)
27/03/2008
|

 

מגרש הרוסים

שופט : חנן רובינשטיין

חוקר : יצחק, איציק, יעקובוף


הגענו באיחור,  ב- 11:30, ומצאנו שני עורכי דין ממתינים באדישות בחוץ, במסדרון, כי בפנים התנהל דיון של "מנוע עו"ד". הודיעו לנו שבית המשפט הצבאי עבר לחדר אחר, סמוך מאוד לכניסה. כתוצאה מן השינוי גרם בואנו לצפיפות גדולה במיוחד: במסדרון הראשי נאסר עלינו לעמוד, בטענה שאנחנו מפריעות לעוברים ולשבים, והופנינו לשבת במסדרון קטן לפני חדר בית המשפט, שלעת עתה היה סגור בפנינו. היו שם שלושה כיסאות, אבל פתאום הופיע סוהר אדיב מאוד, גורר אחריו את העצור שלו הכבול וסמוי העיניים, וביקש במפתיע להושיב את הצעיר על כיסא, שינוח לו מתלאותיו, ועל כן נדרשנו לקום, שהרי לא יעלה על הדעת שנשב לנו בצוותא שלושתנו: אנחנו השתיים והצעיר הזה, החשוד בלי ספק באיום על ביטחון "האזור".
כל שלושת הכיסאות היו פנויים עכשיו בשביל אותו חשוד שהתכבד ככה, אפילו הסוהר לא התיישב לידו. אנחנו, שצייתנו כמובן, משתאות לגודל הנדיבות, שוב נעמדנו במסדרון הראשי - ושוב ננזפנו בחומרה יתרה. ולולא היה הדיון במנוּע שבתוך החדר הסגור קצר מאוד - כמו כל שאר הדיונים שהיינו עדות להם ביום הזה - ולולא הוזמנו אפוא מהר מאוד להיכנס ולהיות קהל כמעט רצוי לדיונים הבאים, היה אולי פורץ שם במסדרון איזה סכסוך, שהרי אף על פי שאנחנו מצייתות תמיד, הרי לא יכולנו להסתלק ממשמרתנו ולשבש כך את פומביות הדיון, שרק שתינו היינו בו הקהל, כלומר הוכחה יחידה לפומביות.


השופט, קצין גבוה אפור שער שגם בחייו האזרחיים מכהן כנראה כשופט, באמת הקפיד מאוד שלא להאריך שום דיון. אולי גם מפני שהחדר החדש שהועידו עכשיו לבית המשפט הצבאי במקום הזה אין בו חלון והוא קטן כל כך ששורר בו מחנק אמיתי - ומי שסובלים, מן הסתם, אינם החשודים, שרגע הם שם ובמשנהו כבר הוצאו ואינם, אלא האנשים ההגונים דווקא, ובעיקר השופט והחוקר, שהרי רק הם אינם מתחלפים ואינם יוצאים כלל מהחדר במשך שעות אחדות [וגם המתורגמן, בעצם, שבאותו יום היה קשה לשים לב לקיומו, משום ששתק כדג - ובעצם לא היה לו מה לתרגם, כמו שיוסבר להלן]. ואמנם למראה פרצופינו התמהים לנוכח התנאים הקשים במקום החדש, כינה השופט, שהאיר לנו פנים בכניסתנו, את המקום "תא מעצר" וכולם חייכו בהסכמה, אולי אפילו אנחנו.


את מי שהובאו מתאי המעצר הפרטיים שלהם, כלומר ה"זינזאנות" (כך מכנים העצירים את תאי המעצר, ולהלן יינתן תיאור קצר שלהם), ייצגו הפעם פיראס סבאח ומאמון חישאם הלֵאים ובכל זאת בלתי-נלאים. בחמישה מתוך ששת הדיונים שנכחנו בהם היתה הסכמה מוקדמת בין הסנגור והחוקר על הארכת המעצר ב 11 יום. השמות שהצלחנו לקלוט ולרשום, בדיוק או בערך, הם: חמזה מחמד סאלם רואשדה,  נדאל אחמד עבדאללה נוארה , שחשודים בחברות ובפעילות היכנשהו, ובהא מסואד ("מנוע עו"ד"). באחדים מהמקרים אפילו לא היה ברור לנו אם מתנהל איזה בירור בעניינם - הוא כאילו הסתיים לפני שהתחיל. יצא איזה דף של החלטה מהמקלדת, נמסר לסנגור, והעציר שבקושי הספיק להתיישב ולפקוח קצת את עיניו המעורפלות, הוקם והוצא. נדמה לנו שאחדים משמות החשודים אפילו לא נאמרו כלל. למתורגמן לא היה אפוא מה לתרגם. את עניין ההסכמה הציג לעציר עורך הדין, שבצפיפות השוררת בחדר ישב ממילא לידו על הספסל, בעוד כל השאר מחרישים. במקרה האחד שהתנהל בו דיון (של "המנוע-עו"ד), הפנה החוקר שוב ושוב את כבוד השופט אל "הדוח הסודי" ושום דבר לא התברר, כמובן. גם כאן הוארך המעצר ב 11 יום.

לשאלתנו, אמר לנו עו"ד מאמון שבכל שאר המקרים הגיע להסכמה עוד בבוקר, לפני הדיון.


דבר אחד אולי אפשר לציין לטובה: לכל העצירים שצפינו ב"הליך המשפטי" בעניינם זו היתה הארכת מעצר אחרונה.
בפעם הבאה שיתייצבו לפני המערכת המשפטית הצבאית כבר יהיה כתב אישום והם יהיו ב"עופר" (אנחנו נשתדל להיות ב"עופר" בתאריך המיועד, 6.4.08, ולצפות בדיון). כליאה היא כליאה, אבל במתקני הכליאה התנאים בכל זאת טובים יותר מאשר במתקני המעצר והחקירות.


בשולי הדוח הזה

רציתי לנסות להמחיש לי מעט מניין הם מובאים אל הדיון בהארכות המעצר שלהם ולהיכן הם מוחזרים אחר כך, העצורים המוחזקים במגרש הרוסים, הדמויות המחוקות האלה - מקצתם נערים ממש - שאנחנו רואות במשמרות הצפייה שלנו במסדרונות ה"מוסקובייה" (מגרש הרוסים), דחוקות אל הקיר או מאחורי דלתות ורגליהן וידיהם כבולות ועיניהן סומות מאחורי המשקפיים השחורים. לכן נפגשתי אתמול בבית לחם עם עציר שהיה עצור שם בשנת 2005, ולהלן אני רושמת את מקצת התיאור ששמעתי מפיו:


עימאד (שם בדוי) הוצא מביתו באישון לילה והובא היישר למוסקובייה. שמונת הימים ושמונת הלילות הראשונים של מעצרו עברו עליו בחדר חקירות שבקומה השנייה של הבניין, מנוע מלראות עורך דין או כל אדם אחר זולת אותם "גורמי חקירה" כלשון הפרוטוקולים, שהשופט בהחלטתו נותן להם בכל פעם את האפשרות "למצות" את "תוכנית החקירה שלהם" ולהגיע אל "חקר האמת", כלשונו של החוקר נציג התביעה. שמונה ימים ולילות שבהם לא הוצא מהחדר אלא לעשיית צרכיו ועם לילה גם כדי להתקלח (לנוחותם של החוקרים, אני מניחה, שישבו כל הימים האלה במחיצתו ובקרבתו האינטימית), ואת האוכל שהוגש לו אכל על שולחנו של גורם החקירה התורן. כעבור ארבעה ימים חדל כמעט כליל לענות לשאלות חוקריו, שהתחלפו כל כמה שעות, ורק ישב לו שמוט ראש, קהוי חושים ואדיש לחלוטין, על כיסא נמוך כשזרועותיו כפותות אל מאחורי המשענת המתקמרת אל הגב (המושב של הכיסא לפעמים קמור ולפעמים שטוח ומחורר: הוא רשם את צורת שתי הגרסאות על פיסת נייר וגם שחזר לעיני את התנוחה). בערך במועד הזה, כלומר כעבור ארבעה ימים, ראה ובדק אותו רופא ונתן לו איזו תרופה. הוא לא בטוח שהתרופה לא נועדה להקשות עליו להירדם (זאת הוא אומר בספק רב, אמנם, ומציין שהרופא נהג בו יפה: הוא היה רוסי על פי מוצאו.).כעבור עוד ארבעה ימים הורד למעצר בבידוד אל אחת הזינזאנות הקטנטנות שבקומה הראשונה, שבכולן דולק כל הזמן אור קלוש מאוד, קירותיהן כהים ואין בהן חלון ולא שום אוורור מלבד מזגן מזמזם שמפיץ כל הזמן צינה קשה בחלל המקום. במזגן הזה ניסה עימאד לשווא להיאבק, להחניקו באמצעות בגד מבגדיו, כדי לעצור את הקרה ששתי השמיכות שהיו לו לא הגנו עליו די הצורך מפניה, ואולי להשתיק גם את הזמזום המעצבן, הבלתי פוסק, ולישון במנוחה כלשהי קודם שישובו וייקחו אותו לעוד יום של "תוכנית חקירה" [זה הביטוי החוזר שוב ושוב בפי החוקר בהליכים הנלעגים שאנחנו צופות בהם], יושיבו אותו כפות על הכיסא ההוא באחת מגרסותיו מול גורם זה או אחר היושב אל שולחן ולפניו מחשב, ויחזירו אותו - עם לילה כנראה - אל הזינזאנה, פעם זינזאנה זו ופעם אחרת, וחוזר חלילה. לבסוף ישב עימאד ימים אחדים בזינזאנה שהיו בה זולתו עוד שלושה עצורים, ואולי מדובבים, אין לדעת. -
כך מוצתה "תוכנית החקירה" שלו במשך חמישים ושבעה יום שבהם לא החליף את בגדיו אפילו פעם אחת ושאחריהם לא הועמד למשפט כי אם נשלח לכלא למעצר מנהלי שנמשך שנתיים וממנו שוחרר לא מזמן. לא כולם עוברים חקירה קשה וממושכת כל כך, הוא אמר לי, לא מכולם נשללת השינה לימים רבים ויש מי שלא שוללים מהם שינה כלל. אבל החקירה מתנהלת תמיד באופן הזה, על הכיסא הקטן והמעוות ובזרועות כפותות לאחור, והזינזאנות כולן אפלות וקרות ומחוסרות חלונות ובור הצרכים והכיור הקטן שבהם מטונפים ועכברים מגיחים מהם.

 

משם הם מובאים ולשם הם מוחזרים אחרי הדקות המעטות שעמדו על ידינו באחד המסדרונות וגבם אל הקיר, או ישבו לא רחוק מאתנו על הספסל הלבן לפני מי שמשחק לפניהם ולפנינו את תפקיד השופט, רובם גוום שחוח, פניהם חיוורות ועיניהם ממצמצות. כי העיניים האלה לא ראו אור יום שעות וימים ושבועות, וימיהם במקום הזה לא נוטים לערוב והשמש לא זורחת להם, כי אפילו בחדרי החקירות החלונות מוגפים, וכשהחוקר יוצא לו לשעה קלה הוא מכסה את עיניהם ומשאיר אותם כך סומים וכפותים על כיסאם. זה מה שסופר לי אתמול. - היו שם עוד כמה אנשים שהקשיבו אתי לעימאד. מזמן לזמן הם השלימו פרטים משלהם על בתי מעצר אחרים...