דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ב' 27.12.10, בוקר

צופות: 
נתניה ג' , חגית ב' (מדווחת)
27/12/2010
|
בוקר

אורחת – ניקול מאוסטרליה

0630  1030

מעבר מיתר (סנסנה)

כשבאנו בשעה 6:35 – כל הפועלים כבר מחכים להסעות בצד הישראלי. בצד הפלסטיני - בעלי הדוכנים מספרים לנו שביום שישי הגיענציג המת"ק וביקש מהם להסדיר את רישוי הדוכנים שם ולקבל רישיון עסק מהמת"ק. כרגע הםבמשא ומתן איתם. אוטובוס אחד של משפחות אסירים נמצא כבר במחסום ועוד אוטובוס ומיניבוס חולפים מולנו בדרכנו לחברון. בדרך חזרה, כשאנחנו עוברים במחסום,אנחנו פוגשים פועל פלסטיני פצוע שמעבידו החזיר אותו מאשקלון – רגלו מגובסתוהוא מדדה על קביים, מנסה להגיע לביתו בדהריה.  הוא טוען שהמעביד שלו לאנתן לו ניירות על מנת שהוא יוכל לתבוע את הביטוח הלאומי על התאונה. הפנינו אותו לארגון "קו לעובד". (זהו מקרה שמייצג חור שחור גדול שלא ידועעליו לציבור - ניצול הפועלים הפלסטינים על ידי המעבידים שלהם במקרה של פציעותואובדן כושר עבודה – שווה תחקיר ופרסום)

כביש 60 

אם אתם רוצים בית עם גג ירוק ושלווה  - כדאי לכם לפנות למועצהאזורית הר חברון ולתנועה המיישבת אמנה – הם מפרסמים את עצמם בפניה לטנאעומרים, בפניה לאשכולות, בפניה לשמעה, בפניה לעתניאל ובפניה לבית חגי. "עכשיו זה הזמן לחזור לשורשים...." או משהו בנוסח הזה. חס וחלילה מלהזכיראת העובדה שהמקומות הללו הם התנחלויות שגוזלות אדמה פלסטינית והופכים את הרצון (שלי לפחות) של שתי מדינות לשניעמים לחוכא ואיטלולא. אין כמעט תנועה על הכביש. גם רכבים צבאיים לא נראים.

בצומת הכבשים – מחסום פתע. אנחנו נעצרותלשוחח עם המילואימניקים שמאיישים  את החסימה, והם אומרים שזה 'סתם'. גם הם לאמבינים למה צריך לעשות זאת... והבדיקה היא רק מדגמית. "עובדה", אומר לי אחד המילואימניקים ומראה לי "בתעודת הזהות של האדם שנבדק כתוב שהוא מורה אז שחררתי אותו". אני שוב לא מבינה למה באמצע השטח הפלסטיני, במקום שהתנועה בו היא מיאטה לחברוןצריך לטרטר אנשים. בדרכנו חזרה אנחנו רואים שיירה של ג'יפים צבאיים עוליםמכיוון אדוריים לפילבוקס החדש שהקימו מעל דיר ראזה – ציוד כבד עוד נמצא שם." כבשנו" עוד גבעה והפכנו אותה לבסיס צבאי. את הבלון שמרחף באוויר מעלהנקודה הזאת לא ראינו היום.
ההתנחלות שבהמשך לגבעת האנטנות מעל קרית ארבע מתרחבת.
 

חברון

הפלסטינים חרשו את חלקות האדמה הקטנות שמתחת לגבעת האבות ולידבית הכנסת חזון דויד – זהו המאחז הבלתי חוקי שיושב על אדמה פלסטינית ועוד לאהורד משם.

במחסום בית המרקחת- חיילי גדוד לביא מאיישים את המחסום ובודקים כל ילדוילד, ואף דורשים מכל אחד את תעודת הזהות או הלידה שלו, במיוחד מהנערים בני ה- 12-13. פעילת השלום שנמצאת שם מדווחת על הטרדה והשפלה. החיילים שאנחנומשוחחים איתם עד בוא המפקדים אומרים שאלו ההוראות וכמו שבודקים בגבולות , כך הם בודקים שם וזוהי נקודת גבול. "ואל תכניסי לי טיעונים של פוליטיקהכשאת אומרת שכך רק גוברת השנאה". גם איברהים, השרת של בית הספר לבנים, אומרשהחיילים האלה באמת בודקים את תעודות הלידה, ומוסיף שילד שבא בלי תעודת לידהמוחזר לביתו, על אף שהם עוברים שם יום יום בדרכם לבית הספר. גם מוכרהפיתות מתלונן על שלושת החיילים שמאיישים הבוקר את המחסום. כשהמפקדשלהם מגיע – בדרגת סמל - הוא אוסר על שני החיילים האחרים לדבר איתנו, ואנחנומזהות תסמונת של חייל שהוא 'עבד כי ימלוך' ששוכח שאנשים זהאנשים זה אנשים. לא עושה רושם שזאת מדיניות שמוכתבת מלמעלה. מ', הנהג שלנו,מציע לדבר עם הקודקודים של הצבא ולספר להם על ההתנהלות של המחסום.איברהים השרת כבר מיואש – הוא מפטיר 'הם חיילים חדשים פה',והלב נצבט.

בתל רומיידה, ממש ליד המחסום של החיילים וכמעט בלב השכונה הערבית, הוצבשלט מאיר עיניים   שמורה על הדרך לבית הקברות היהודי ולשכונת ישי (לצערי אין לי מצלמהinfo-icon עמי). מיותר לציין שמכוניות פלסטיניות אינן מורשות לעבור שם.השלט הוא עוד סמן לאמירה שרק ליהודים מותר להיות כאן. ביתר המחסומים איןמעוכבים. אנחנו חוזרים בנסיעה דרך ציר המתפללים וילד שהבריז מבית הספרמספר לנו שהחיילים מדי פעם עדיין נכנסים לבית שלו (הוא בנו של אוסמאה). חוץ מזה אין חדש בחברון. שגרת הכיבוש מייאשת כרגיל.

בדרכנו חזרה אנחנו מחליטים להפר קצת את החוק ולהיכנס לדהריה על מנת להגיעלמחסום רמאדין ולהתחקות אחר נתיב הנסיעה של הפועלים למחסום סנסנה. בכניסהלדהריה ניצב מחסום של המשטרה הפלסטינית – הם לא עוצרים אותנו ונותניםלנו לעבור.... די משונה הקטע הזה של מחסומים פלסטיניים.... במחסום רמאדיןלשעבר יש שתי באסטות מפוארות לממכר ירקות.
זהו. סוף המסע לארץ הכיבוש היום.