קלנדיה, יום ב' 27.12.10, אחה"צ

  
15:30, קלנדיה:  כאשר הגענו לקלנדיה היו שני מעברים פעילים עם תורים קטנים בכל אחד.  המחסום כרגיל היה מאד מלוכלך ודוחה, מואר באור דלוח שלא מסתיר את ההזנחה רק מאיר אותה ביתר עגמימות.  היו מעט מאד אנשים בסככה הצפונית, בעיקר פועלים החוזרים לביתם אחרי יום עבודה.  מאז פתיחת המעבר לנוסעי האוטובוסים במערב, נראה שמטה לחמם של הרוכלים בסככה נפגע קשות.  בהגיענו הספקנו רק להגיד שלום למוכר הקפה שכבר קיפל את דוכנו ומיהר להסתלק.  מוכר הממתקים ומוכר התירסים עוד החזיקו מעמד שעה נוספת.
איך שנכנסו למחסום פנימה, התחילו אנשים ממורמרים לצאת ממעבר מס' 1 ולרוץ למעבר האחר, מס' 4.  אמרו לנו בכעס שאחרי שחיכו לעבור, פתאום הודיעו במערכת הכריזה שהמעבר סגור.  נשאר רק מעבר אחד פעיל וחיש מהר התור שם התארך מאד.  טלפנו לחמ"ל וכשזה לא עזר ליחידת המעברים.  הפעם לשם שינוי, זה שענה לא טרק את הטלפון אלא אמר שהחייל במעבר 1 (אחד מתוך שלושה חיילים) יצא לשירותים, מה שגרם לשיתוק המעבר כולו.  אבל ההסבר הפשוט הרגיע את הממתינים. 
נערה נכה, נתמכת בהליכון, הגיעה עם אמה למסלול מס' 1.  שוב בקשנו עזרה מהחמ"ל ולא להאמין, אחרי כמה דקות החיילת באקוואריום פתחה את "השער ההומאניטארי" ונתנה לשתיים להיכנס ואח"כ גם לצאת לירושלים.  נתניה ליוותה אותם והחמיאה לחיילת על התנהגותה האנושית.  החיילת, חן שמה, ענתה שככה צריכים כל החיילים להתנהג.  תענוג לשמוע.
בינתיים ניקול ואנוכי נשארנו מאחור ושוחחנו עם העומדים בתור.  הם התלוננו על התנאים במחסום ועל זה שלא נותנים לפלשתינים תושבי הגדה לבקר את משפחותיהם בירושלים.  גם ספרו לנו שהתורים עכשיו יותר קצרים אחה"צ בגלל המחסום החדש לנוסעי האוטובוסים.
לאחר מכן ניקול ואנוכי עברנו במחסום והצטרפנו לנתניה בצד הירושלמי.  ראינו שאמבולנס פלשתיני הבא מכיוון רמאללה מסורב כניסה ומורחק מהמעבר.  אמבולנס אחר הגיע מירושלים כעבור 5 דקות ורק אז הותר לאמבולנס הפלשתיני לעבור ולהעביר את הנוסעים, ילדה בת 8 עם תחבושת על עינה מלווה באמה.  נהג האמבולנס מירושלים סיפר שזה הנוהג – אסור לאמבולנס פלשתיני לשהות בצד הישראלי יותר מ-2 עד 3 דקות.
עזבנו את קלנדיה בשעה 17:00 וחזרנו לירושלים דרך ליל/ג'בע וחיזמה.  בשני המחסומים התנועה זרמה.