בית אומר, בית לחם (300), מת"ק עציון, נועמן (מזמוריה), יום ד' 8.12.10, אחה"צ

14.00 – 17.30

היות והיה לנו אורח החלטנו לנסוע דרך הר חומה, כביש ליברמן והכביש המחבר בין גוש עציון המזרחי והמערבי.

מחסום מזמוריה\נועמן

החייל במחסום אפשר את כניסתנו לנועמן ללא הערות אבל ליד המחסום של הולכי הרגל עצר אותנו חייל אחר שביקש אשרור להחלטה. ראינו תלמידים החוזרים לכפר משני הכיוונים הן מאל-חאס והן מאום טובא. כל קבוצה עשתה את דרכה ברגל, מרחק של כחצי שעת הליכה.

בית אומר:

אחרי ששמענו על בעיות בבית אומר החלטנו לבקר במכולת של ידידנו אבו נאסים ולברר אצלו מה קורה. אבו נאסים שמח, כרגיל, לבואנו ואמר בחיוך רחב שהכל בסדר גמור, כאילו שלא היו הפגנות ושימוש בגז מדמיע.

אדם שהגיע לחנות סיפר על חבר שנפגע מנהג ישראלי והוא מאושפז בבית החולים בחברון. לדעתו הוא זקוק להעברה להדסה, אבל לא קיבל אישור להעברה בגלל בעיות ביטחוניות. דליה בסה אמרה לו להתקשר עם חסן ג'בארי בכדי לברר את העובדות. זה דרש הרבה מאד כסף והפצוע החליט לא להמשיך לבקש את ההעברה. כשהתקשרנו מאוחר יותר לחנה ב. התברר שהיא מכירה את המקרה ועוקבת אחרי הטיפול.

המשכנו לרחבה שבכניסה לכפר, בכדי לעשות סיבוב פרסה וראינו קבוצה של חיילים שירדו מכמה כלי רכב צבאיים עם נשק שלוף בידיהם, לא התעכבנו לראות מה קורה.

מת"ק עציון:

שוב היה מספר גדול למדי של מכוניות במגרש החניה של המת"ק, ובפנים המראה המוכר של למעלה מעשרה אנשים הנדחפים אל הקרוסלה, שניים מהם נלכדו בתוכה; לא לבלוע ולא להקיא. צלצלנו למת"ק והחיילת שענתה לנו הבטיחה שמיד תטפל בבעיה. הטיפול אכן ניתן, על ידי הוצאת האנשים אל אולם הקבלה ולא על ידי הכנסתם לתוככי המת"ק. אחרי זמן ארוך למדי צלצלנו שנית ודיווחנו על כחמישה עשר אנשים המחכים לכניסה. החיילת, שהציגה את עצמה בשם נוי-לי הבטיחה שתבוא לבדוק. היא הכניסה אדם עם בעיה רפואית ושאלה על נוכחות נשים בתור. הייתה תלמידת בית ספר בתלבושת אחידה וגם היא הוכנסה. אנשים שהיו בתור התלוננו על כי הם נמצאים שם מהבוקר. כשאמרנו זאת לנוי-לי טענה שהיא הייתה בחלון כמה פעמים במהלך היום ואף אחד לא היה. יש לזכור שמהחלון לא ניתן לראות את אולם ההמתנה כולו ובודאי לא את אותם אנשים היוצאים החוצה לעשן, מי יודע היכן מסתתרת האמת?

מעבר רחל, בית לחם (מחסום 300):

המשכנו לכיוון מחסום בית לחם וקפצנו להראות לאורח שלנו את החומות המקיפות את בית לחם ואת הפרוזדור הצר לקבר רחל. ברחבה עמדה קבוצה גדולה מאד של מדריכים (של בני עקיבא?) מאזור הדרום. האוטובוסים חיכו להם ליד השער שמחוץ למתחם.

כשהגענו למחסום (בשעה 5) אמר לנו אחד הנהגים בכניסה שחבל שרק עכשיו באנו כי לפני כשעה הגיע תור העובדים החוזרים לבתיהם עד לכביש. אבל בתוך המחסום היה השער פתוח ועשרות אנשים עברו אותו ללא בדיקה.

ברגע שהלחץ קטן נסגר השער והחלון היחיד שפעל שירת את העוברים בשני הכיוונים, כולל תיירים שכמובן איש לא בדק אותם.

איש הביטחון שבמקום אמר לנו שעלינו לעזוב מיד כי זה אזור צבאי סגור ואין לנו רשות להיות בו, וזאת כמובן בעיקר למען ביטחוננו. כשסירבנו למלא את הוראותיו התקשר לממונה עליו ונאמר לו שעליו לסבול את נוכחותנו אבל "להצמיד אותנו אל הקיר"!