קלנדיה, יום ו' 26.11.10, בוקר
9:00-13:00
על המצב של המחסום בבוקר זה אפשר היה לדעת כבר מחוץ למחסום ממרחק מה וזאת מצעקות החיילות במערכות הכריזה ומן הנהימה של ציבור גדול.
ובפנים המחסום , פלסטינים המנסים לעבור לירושלים מצטופפים מאות רבות בעמידה כבר שעות , התורים לא זזים ואיש לא יודע מתי כבר כן יזוז, הנהימה היא של אנשים המדברים ביניהם,רוטנים,בכי תינוקות, אנחות אנשים עייפים, וויכוחים מעט,תחינות לא מעט ,והכל תחת צרחות מערכות הכריזה הצורמניות שהשומע אותן בפעם הראשונה חושב שיש כאן מכלאה של תת אדם שיש לאלף.
ציבור של כאלף איש מקיימים תורים כלשהם כשחלקם שעונים כפופים על מקלות ההליכה, נשים קשות יום ,צרובות שמש,הורים מרימים תינוקות מעל ראשיהם שלא ימחצו, וגברים מרימים לאויר זרוע האוחזת בסיגריה מעשנת.
מנסים לשאול למה ככה היום, המעבר איטי או לא מתקיים,אמרו שהמחשבים נפלו, שאין כוח אדם, שמזג החיילות גרוע היום, שבגלל זה הבידוק איטי במכוון,שהבידוק דקדקני, כי אולי יש התראה כלשהי.
כולם מסכימים שאולי הכל נכון או שום דבר לא נכון, כי זו תכלית המחסום ,לגזול את הזמן,את הכוחות,לשלוט לפקח לבקר להתעלל ולדכא,להעצים את ההפרדה והניתוק ,את הבידוד ולפגוע בכבוד האדם הפלסטיני.
במסלול הבידוק האחרון,בכרוניקת המחסום מן הסוף,בולט ההיבט של הפגיעה בכבוד האדם, בהכנות להורדת החגורה והשעון והתכשיטים והכנת המסמכים אשה אחת אומרת - מי יתנני את הסרט ממצלמות האבטחה, אשלח אותו לתחרות סרטי דוקו בנושא כבוד האדם . בטוח יזכה.
ואכן במסלול הזה לפני היציאה כשכל אחד כבר עמד שעות, מתעוררים וויכוחים קולניים בין שומרי הצדק והנכון לבין הבריונים האלימים והבריוניות יפות המראה, הפלסטינים המעדיפים לשמור על כבודם תחת מצלמות האבטחה, מעדיפים לווותר ,ולא אחת יש מי שמבקש גם ממי שצודק לוותר , או אחר המבקש בקול "יא ערב אלנה שרף".(ערבים לנו הכבוד) "אנחנו לא בקר" אל תביישו אותנו מול החיילות שבטח נהנות לראות אותנו רבים.
עד כמה שהעמידה בתור קשה ,העמידה הממושכת תחת ריח השתן האופף הכל, הקרוסלות הנטרקות בפרצוף ומנתקות ילד מהוריו, בכל זאת הבידוק האחרון הוא הפסגה של כל מעללי המחסום כשחיילות נינוחות מלאות סיפוק אומרות לקשישה בת כמה את ואחר כך אל תשקרי את לא בת שמונים, את בת 78, ואחרת צועקת על אם לילד נכה מוחית "תרסני אותו או לא אתן לו לעבור".ראיתי במחסום אשה מרימה את זרועותיה לפני החלון של החיילת כשזו צעקה עליה מספר פעמים "ארפעי,"ארפעי" כשהכוונה היתה להרמת התעודה מול החלון אבל האשה כל כך נבהלה ופחדה שהיא הרימה ידיה כמו אדם המתכוון לכניעה מול נשק שלוף.
בשעה תשע היו נציגי האקומניים מיואשים מנסיונותיהם לפתוח את השער ההומנטרי לבעלי האישורים הרפואיים להיום, אחרי טלפונים רבים מצדם לדליה באסה , הגיעו שתי חיילות ושני חיילים חמושים ומצוידים בכבדות ,התיעצו והתקשרו,התקשרו והתיעצו שוב ולבסוף פתחו את השער לדקות ספורות,העבירו כעשרים איש.ובהבעות גועל נסוגו בחזרה אל הבודקות והביתנים והמיתקנים, הבעת הגועל בגלל ריח השתן ,נגדו לא היו חמושים.
נכון הוא שהצורך של האקומנייים לעזור מובן מול המצוקה הרבה,ולפחות הקשר שלהם עם דליה ב' הועיל במשהו למספר אנשים , אבל האבסורד הוא שבתוך המון האנשים היו זקנים שכמעט קרסו על מקלותיהם ,נכים עם קביים, עיוור מלווה באחיו,אמא ובן נכה מוחית במצוקה גדולה,לבקן חירש אילם,חולים שזקוקים לטיפולים קבועים, שאין להם אשור ספציפי להיום.וכך למראית עין כאילו נעשה מאמץ מצד המנהל האזרחי להתחשב בצורכי האוכלוסיה.
הצורך המשותף שלי ושל חלק מן הפלסטינים לדבר מביא לשיח ואשה אחת אומרת "ראי איך אשור התפילה נראה כאשור של יציאה לחופשה מכלא, מלא באיסורים והתראות לענישה, אשור תפילה בלבד,רק ביום ששי רק בשעות 5:00-19:00, רק לתחום ירושלים, תמונה של פוטו רצח בשחור לבן,ומעליה איסור מן הרשימה עם שלושה סימני קריאה ,אין להנפיק לבעלי מניעה, אין לנהוג במכונית,צריך קודם מגנטי.
אשה אחרת מספרת שהיא עזתית,קבוצה של עובדי אונר"א קיבלו אשור נסיעה לכינוס ברמאללה, לא כולן קיבלו, שלוש מהן היו מנועות ולא יצאו,וההיתרים הגיעו לאחר חודשים של מו"ם בנושא.היא חששה שמא תגיע לחיילת וזו לא יתחשק להעביר למרות התסריח כי היא מעזה.
איש אחד שואל כמה אורכת הנסיעה מן המחסום למסגד, הוא יצא ב 05:00 משכם ,עכשיו 11:00 ועוד מעט התפילה,היתה לו לפחות עוד שעה עד שהגיע לנקודת הבידוק האחרונה.
איש אחד אומר,שאם הפלסטינים יוותרו על הזכות להגיע לירושלים , הרבה ישראלים יצטערו מאד, יפסידו ג'ובים וכסף, והשני מתערב ואומר שאסור להשאיר את ירושלים רק ליהודים, וזה כשהוא מחזיק בעיתון 'אלקודס' שהכותרת לרוחב העמוד הראשון מתריע על ייהוד מואץ של הביקעה וירושלים ,והריסת מסגד בגדה.
.