גוכיה, חמרה, תיאסיר, יום ג' 27.4.10, בוקר

צופות: 
עדה ה', רינה צ' (צילום), חנה א' (מדווחת)
27/04/2010
|
בוקר

כללי: נציגי השלטון ושלוחיו ה'אזרחיים' עושים יד אחת בנישול פלסטינים מאדמתם וגירושם ממולדתם.
 הערה אישית: הדוח נכתב שלושה ימים לאחר המשמרת. כנראה שלא בכדי.

הבקעה 'זרועה' תמרורי בטון בסמיכות לכל שביל המוליך למאהל בדואי, ובכל מקום שם נראה שיש אולי סיכוי שבדואים עשויים לטעת אוהל. על הבטונדות כתוב בעברית ובערבית: "סכנה!! שטח אש. הכניסה אסורה". האבסורד הוא שתמרור כזה מוצב גם על השביל המוליך אל שער גוכיה, הוא השער דרכו עוברים תושבי טמון העובדים בהתנחלויות בבקעה ובדואים המתגוררים בבקעה אל העיירה טמון וממנה. השער הזה נפתח ונסגר על ידי הצבא בשעות ובימים קבועים.

התגרות בוטה ואדנותית בהצבת אוהל של מתנחלים כשדגלי ישראל מונפים לידו, במרחק של מטרים ספורים מאוהל בדואי הנכיחה את המהלך הכיבושי והגירוש הצפוי לבדואים, לא כמעשה 'חומה ומגדל' אלא לאור היום ובידיעת השלטונות. אנחנו הרי יודעות כבר מה יהיה, ותחושות הכעס וחוסר האונים לנוכח ההסתחבקות הגלויה של מתנחלים פולשים ושל חיילים הבאים לבקרם, החשש מסכנת התלקחות אלימה במקום, והידיעות שהתפרסמו על המתרחש ביצהר, שאבו ממני את מעט האנרגיה הדרושה לכתיבת הדוח.

11:45 – מעלה אפרים – לכיוון הבקעה – רכב פלסטיני אחד במחסום והוא נבדק כאשר אנחנו חולפות שם. מכיוון הבקעה מערבה אין חיילים.

12:21 – מחסום חמרה
בהגיענו נראה כאילו אין חיילים בעמדות ובכל זאת 3 מכוניות ממתינות לכיוון מערב. לכיוון הבקעה נראה שעומדת משאית אחת. כעבור שניות ספורות חיילים יצאו מהמחסה ותנועת המכוניות לכיוון מערב מתקיימת ללא בדיקה וללא עיכוב. אולם, כיוון שאחד מאמצעי השליטה היעילים ביותר הוא חוסר-ודאות, נהגים אינם מעזים לנסוע ללא תנועת היד של החייל וכשהם מתקרבים אל עמדת הבדיקה הם מאטים, עוצרים וממשיכים רק כשהחייל מסמן להם להמשיך.
בכניסה אל הבקעה, נוסעים יורדים מן המכוניות, נכנסים לעמדת בדיקת הולכי רגל וחוצים את המחסום אל המכונית הממתינה להם מעברו האחר. לדברי אחד הנכנסים אל הבקעה, המעבר היום מהיר.
'כרגיל', השלט האדום הטוען כי מעברו המערבי זהו שטח A האסור לכניסת ישראלים, ממוקם כך שהמחסום של הצבא הישראלי ניצב בשטח A, כלומר שטח שאמור להיות בשליטה פלסטינית מלאה... וקצת אחרי עמדות הבדיקה, ניצב שלט של עבודות ציבוריות הכתוב עברית.

12:40 – עזבנו.

13:29 – 'גילינו' כמעט מול חמאם אל-מליח מבנים שלא ראינו עד עתה העומדים על ראש גבעה. ככל הנראה בסיס צבאי.

13:40 – מחסום תיאסיר
חיילים יש פלסטינים אינם. מדי פעם עוברת מכונית לאחד הכיוונים. בדיקת מסמכים מתבצעת בשני הכיוונים.
בשעה זו חוזרים תלמידים מבי"ס והם חוצים את המחסום, לאחר שירדו מן המכונית המסיעה אותם לבי=תיהם באזור חמאם אל-מליח, עליזים כפי שילדים יכולים להיות גם בתנאי חיים קשים כאלה שהם חיים בהם.
תוך כדי שהותנו במחסום התחלפה משמרת החיילים, אך חילופי המשמרת לא עיכבו את העוברים.
14:15 – עזבנו.

 

עין אל-חילווה
אחד מילדי הסדואים ליד המאהל הארוזעוד בדרכנו לתיאסיר, קצת לפני הפנייה מערבה אל הכביש המוליך למחסום, ראינו אוהל כחול נישא על גבעה סמוכה לכביש 508, לידו עומדות מכוניות ודגלי ישראל זקורים על תורן. האוהל ממוקם בצמוד לאוהל בדואי, כמו אלה הפזורים בסביבה. בינינו לבין עצמנו תמהנו מה לאוהל הזה שבתחילה חשבנו אותו לצבאי (משום שראינו במקומות שונים בבקעה קבוצות של חיילים ואוהלים), בנקודה המסוימת הזאת. בדרכנו חזרה ממחסום תיאסיר עלינו אל האוהל הבדואי. האנשים קידמו אותנו כאילו ציפו שכבר יבוא איזה ישראלי ויראה סוף סוף מה עושים להם. מר עריף דרג'מה מוועדת הכפרים באזור אל-מאליח והבקעה הצפונית
(project committee of Almaleh and Bedwen Area North Valleys, כפי שכתוב על כרטיס הביקור שלו) תיאר בפנינו את המצב:  לפני יומיים מתנחלים ממשכיות נטו אוהל כחול, הביאו גנרטור חשמלי ואמרו לבדואים במאהל ממול הנקרא עין אל חילווה, כמה מטרים צפונית לכניסה למשכיות: 'תלכו מפה'. מדובר המאהל הבדואי אחרי הפינויבאדמה השייכת לאדם מטובאס. הפלסטינים טילפנו לקצין המת"ק הישראלי  בשם אבי, אך המת"ק וגם החיילים שהגיעו למקום אמרו לבדואים כי "המתנחלים יישארו פה כל זמן שאתם נשארים".
לפלסטינים סגרו את כל האזור  והם לא יכולים לקחת את הכבשים שלהם לרעות.
לדברי מר דרג'מה התנכלויות מצד המתנחלים החלו כבר לפני 7 שנים. הם גנבו להם כבשים.
עוד אמר כי למתנחלים יש נשק (לפלסטינים שם אין כמובן) והפלסטינים מפחדים שיעשו לבדואים משהו. נשק תלוי על אחד המתנחלים (לפחות) ראינו במו עינינו. בלילות המתנחלים שותים ועושים את הצרכים שלהם ליד נשים מהמאהל. הבדואים מרגישים מבוזים ומושפלים ומר דרג'מה חושש מהתלקחות.
יש להם גם כלב שמדי פעם שועט לכיוון כלבי הבדואים המכנסים את הכבשים.
האוהל הבדואי מאויש על ידי פעילים מהסביבה.
הפלסטינים הפצירו בנו שנדבר עם מי שרק אפשר. עדה ורינה הלכו לאהל המתנחלים ואלה טענו כי מדובר בפעולת מחאה. האוהל הבדואי הוקם והמתנחלים התלוננו על כך, אך אמרו להם שאין מה לעשות. כיוון שהבדואים יכולים להקים אהלים איפה שהם רוצים, אז גם הם יכולים וכשהבדואים יעזבו את המקום גם הם יעזבו. אחד מהמתנחלים סיפר כי נפגע בפיגוע ליד קדומים בהיותו בן 14 ולכן יש לו זכות להיות כאן וגם טען שהוא לפחות לא כמוהם כי הוא לא הולך להתפוצץ איתם.
בשל מה שנראה כהשתלטות על אדמה פרטית ניסינו ליצור קשר עם 'יש דין' ובשל נפיצות המצב להגיע דרך רעיה אל העיתונות. את רעיה לא הצלחנו לתפוס עקב בעיות קליטה (מאוחר יותר כשהיינו באזור בו יש קליטה בטלפון הסלולרי דיברנו איתה והיא אמרה שתנסה לעניין עיתונאים), אך את פיראס אלעלמי מ'יש דין' קישרנו עם אחד הנוכחים (באמצעות הטלפון שלו).
בינתיים הגיע רכב צבאי. החיילים ירדו ממנו וניגשו לאוהל המתנחלים. אחד החיילים, ניגש לאוהל הבדואי ודיבר איתם בערבית כמכר ותיק. אחרי זמן מה החיילים הסתלקו.
כעבור זמן מה פצחו המתנחלים בשירה ובתיפוף (בכלל, הם מצויידים היטב) ולא תאמינו איזה שיר הם שרו (כנראה לכבודנו): 'אני נולדתי לשלום שרק יגיע, אני נולדתי לשלום שרק יבוא' והם ידעו את כל המלים!!!  שנת 1984 חלפה מזמן, אבל רוחו של ג'ורג' אורוול שורה במקום הזה וכאילו מיניסטריון האמת מהפך מושגים. נפרדנו מהפלסטינים בתחושה קשה על שהשארנו אותם ללא פתרון ראוי והוגן.

לשער גוכיה הגענו באיחור וכבר אי אפשר היה לדעת אם בכלל נפתח. סמוך לו הערימו ערימות עפר על מנת למנוע עקיפה שלו.