קלנדיה, יום א' 27.6.10, אחה"צ

צופות: 
רוני ה', תמר פליישמן, יהודית, אורחת מגרמניה, אסתי צ' (רושמת)
27/06/2010
|
אחה"צ

 

משמרת אחה"צ  בין   3:30 ל- 7 בערב 

אירועים מיוחדים:  כלאו אותנו בשלבים, קודם כי חשבו שצילמנו ואח"כ כי באמת צילמנו. כל פעם יותר מ20 דקות.

טוב, זה לא היה פשוט לחזור למשמרת בקלנדיה, משמרת האם שלי,  גרוע יותר מכל התיאורים.

לכאורה יום "קל", לא עמוס באירועים מיוחדים,יום "שקט" יחסית, שגרה צורמת, מאיימת על החופש שלך לנוע. כמו שאמר לנו ליד הקרוסלות אדריכל מבית חנינא שעובד ברמאללה: "היום גן עדן".  גן עדן?  אז ככה: השעה 3:30 אחה"צ, טרם הספקתי לקלוט את הסביבה על כל מרכיביה, שמעתי את תמר פוקדת, תוך כדי נסיעה :  החוצה,מהר,מהר - יש אמבולנס !"  
  ברחבת החנייה אמבולנס שהגיע מביה"ח "אל-מוקאסד"  בירושלים המזרחית, מצויד בכל האישורים, ממתין לאמבולנס שאמור להגיע מרמאללה ולהעביר אליו חולה בשיטת ה 'גב אל גבinfo-icon', אלא שכאשר הגיע האמבולנס למחסום בישרו לו החיילים שכל האישורים מבוטלים וצריך להתחיל הכול, הכול מחדש!  זה לקח שעה ועשר דקות של המתנה מיותרת! בינתיים הגיע אמבולנס נוסף מירושלים לפגוש אמבולנס משכם שגם לו כל האישורים הנדרשים, שגם הם בוטלו בדרך פלא וגם פה צריך היה להמתין לקבלת האישורים החדשים. סוג של שיטת עבודה. מאשרים, מבטלים, ושוב מאשרים.

סוף,סוף הגיע האמבולנס מרמאללה עם האישורים החדשים. נפתחת הדלת . מאמבולנס א' יוצא ילד בן 8 מלווה באמו המודאגת. הילד כבר שלושה ימים במצב מעורפל, מנומנם, מכורבל על מיטה קטנה, מועבר הפעם בזריזות בשיטת ה 'גב אל גב' אל האלונקה באמבולנס ב' . הדלת נסגרת והם נוסעים ל"אל מוקאסד".  תוך 10 דקות מגיע האמבולנס משכם , בחור צעיר ,פגוע בברך,כולו כאוב, מלווה גם הוא באמו. לדבריו, לפני חודשיים הוכה ע"י חיילים ומאז הברך לא נרפאת . הצוות הרפואי מעביר אותו בזהירות רבה ממיטה למיטה. פניו מעוותים מכאב, מחשב כל תנועה שאולי תכאיב פחות מקודמתה.

בשני המקרים הלם בי המראה המביש ,המקומם ,של חייל מ"צ מיחידת ארז, בעל גוף, מגובה באיש אבטחה, עובד חברת "מוקד אזרחי" ,שניהם עם נשק מכוון, עומדים מעל אישה, פוקדים, מורים לה לפתוח את התיק כדי לבדוק אם חלילה לא החביאה שום דבר חשוד בין החפצים . מראה קשה. משפיל בעיני כל בן אנוש.  אלא ששתי האמהות נהגו בארשת פנים עניינית , אדפטיבית, כאילו זה אך טבעי שחיילים ואנשי אבטחה הם חלק כמעט בלתי נפרד משטף החיים, משגרת יומך. הייתה בזה המון עוצמה, הרבה נחישות לא להישבר!  לחשוב שאת כל תשומת הלב צריכה הייתה האם להקדיש לחייל ולמאבטח כאשר בנה מועבר מאמבולנס לאמבולנס. כמה כוח ,כמה עוצמה ,איזו חיוניות, הכרחיות להמשיך הלאה, לשרוד בכבוד!
מגיע עוד אמבולנס מרמאללה, בהמתנה לרופא מירושלים ובמקביל אמבולנס מירושלים עם חולה אחרי טיפול בכבד בביה"ח "אל מוקאסד" .

זהו,אין יותר אמבולנסים, אפשר להתפנות ל"זוטות" ולהבין סוף סוף מי נגד מי? מה אני זוכרת ממחסום קלנדיה?  רוני מסבירה לי : "פה היה הר, את זוכרת? ,יישרו הכול כדי לבנות את המחסום המכונה טרמינל" . אני נזכרת.

מחסום קלנדיה שינה את פניו - תמיד היה מקום קשה, כעת אף יותר!  נראה כמו כלוב ענק, כמו גטו עם כלבי שמירה מכל צד. מראה עצוב, בלתי נמחק. העליבות, הזוהמה, ה'ארכיטקטורה האלימה' , מערכת הכבלים והשליטה, השרירותיות, שרשרת ההפרדות, הגדרות, חומה ועוד חומה, אחת נמוכה המיועדת רק לימי הרמאדן.  פילבוקסים, זה הנוף הניבט אלייך בעמדך שם. נוף 'צלבני'. נוף קשה! 

לחשוב על האנשים הקמים כל בוקר אל הנוף האלים הזה!   עמידתם הנחושה, האצילית כמעט, בתלאות, בזוהמה, בהשפלה מעוררת השתאות!

עוברות דרך הקרוסלות לצד הפלשתיני. בסככת ההמתנה, על אחד הספסלים יושבים ארבעה, ביניהם איש יותר מבוגר המספר שיצא את ביתו בשכם ב-5 בבוקר הכול כדי לבקר ולשהות במחיצת בנו , בעל דוכן קפה ותה סמוך לסככה. כך הוא יושב מולו, על הספסל, כל היום, מתבונן בו ומתענג על הזמן שיכול לבלות איתו. שאלתי אותו אם הגיע רק כדי לבלות זמן עם הבן, הוא חייך חיוך ענק והיה מאושר שהבנתי ואף התרשמתי כמה הוא אוהב את בנו.

ריח חריף של גז מדמיע מגיע עד אלינו.  רחוק בצד מערב ראינו עשן מתמר בצבעי שחור לבן. ניסינו לברר. איש לא ידע ולא התעניין!  במחסום לא התרגשו. שגרת החיים נמשכת. מוכר הבקלאווה מחייך ומושך בכתפיו. לא יודע!   תמר נפרדת מאתנו במהירות מאימת ריח הגז.

בדרכה החוצה יעכבו אותה החיילים בעמדת הבידוק  כחצי שעה על כי חשבו שהיא צילמה אותם. היא לא!  לא עזרו לה מחאות והכחשות. דרשו ממנה להיכנס לחדר בידוק ועוד מיני מטעמים, שמח במחסום!

גם אותנו עיכבו בעמדת הבידוק, פשוט סגרו את הקרוסלות. איתנו היו שני פלשתינים בדרכם החוצה אשר נענשו בעל כורחם. התור בחוץ התארך והצטופפו בו כבר יותר מ50 אנשים ,דקה אחרי שהארכיטקט אמר לי "היום זה גן עדן".... החיילים , חייל ושלוש חיילות, בחדר מעבר לחלון השתעשעו והצטחקקו ,סובבו את גבם אלינו ועשו כל מיני תנועות , ממש כמו בגן ילדים. זה היה מביך. הם פשוט נעלו אותנו מעל 20 דקות והודיעו בקול שאסור לנו לצלם.  לנו מותר לצלם ובכל אופן הגיע איזה קצין ודרש שאמחק את התמונות, אני כמובן מחקתי, ראשית כי הן לא היו טובות או חשובות במיוחד וגם קצת כי לא נעים מהתור שמתארך לו בחוץ.    איך אפשר להעניש את החיילים על העונש הקולקטיבי שעשו ?    במצלמה נותרו כמה צילומים בכל אופן. אשלח יותר מאוחר

בצד הדרומי ,ב מעבר המכוניות , עומדים שני שוטרי תעבורה מיחידת אופנוענים המופקדת על התנועה הנכנסת לקלנדיה ותפקידה לבדוק את הרכבים הנכנסים. הם עומדים כמה מטרים לפני עמדת החיילים ופשוט עוצרים כמעט כל רכב שני ואת רובם מעכבים אחרי בדיקה מדוקדקת של כמעט כל חלק ברכב. רובם מקבלים דו"ח הודעה על איסור שימוש ברכב ונשלחים לעשות מחדש טסט לרכב.  הוצאה של 1500 ₪.

בערך ב 5 אחה"צ מגיע ג'יפ מג"ב ,יוצא ממנו בחור כבן 30 מבית לחם, העובד, עם אישור, במשחטת עופות בעטרות. לשם עשה את דרכו בצהרים, כאשר נתפש עובר ברמות.  מה שנקרא: "תפשו אותך ברמות-הלך האישור שלך!"   כך אמר לו קצין המת"ק היום בשעה 1:30 לאחר שכבר טורטר בהלוך ושוב מבית לחם לקלנדיה , מיום ראשון, כל יום עם הבטחה שיתנו לו אישור. הבטיחו,גם לתמר, ולי הבטיחו שיטפלו ,ובאופן אישי, "ותגידי לו שידבר רק איתי". חיוכים ומלא הבטחות וגם היום השיבו את פניו ריקם, הוא ינסה מחר, אינשאללה!!!  מה שנקרא: " מחר יהיה עוד אבוקדו... "