ארתאח (שער אפרים), חבלה, מעבר תאנים, יום ג' 16.11.10, אחה"צ

המשתלות שהיו תמיד פתוחות כל אימת שפקדנו את המקום, סגורות  היום לרגל עיד אל-אדחא.

13:55 - שער חבלה (צפון) שער 1393
השער סגור. טרקטוריסט יחיד מחכה לפתיחתו. הוא מחכה מן השעה 13:00. מחכה עד בוש. היותו היחיד אינו מוסיף למצב רוחו הקודר. קרין מצלצלת למוקד ההומניטרי. א. אומר ששער 1393 סגור. וכן כי על הטרקטוריסט לחזור לביתו דרך שער 947 (חבלה דרום). אולם ראשית יש לצלצל למחט אפרים.  במחט אפרים נאמר,  בסתירה לדברי  המוקד, כי  גם שער 947 סגור. השער היחיד הפתוח הוא שער פלאמיה. הדרך אליו ארוכה. וכאן נוספה אינפורמציה - בבוקר החג לא עברו אנשים, ולכן הוחלט לא לפתוח את השערים בשעה היעודה. קרין דיווחה לקצין כי בבוקר הותר לטרקטוריסט לעבור (הדעת נותנת שלא הסתנן לישראל על גבי טרקטור). בתגובה לעובדה זו אמר הקצין כי ידבר בעניינו של הממתין עם קצין המעברים. חזרנו למוקד. א. לומד מפינו  כי במחט אפרים לא ידעו על אפשרות המעבר  בחבלה דרום. גם הוא יפנה לקצין המעברים. (בעת ההמתנה לשיחה מן המוקד מתנגן השיר "כמה טוב ששבת הביתה". אך הטרקטוריסט עדין לא שב.) א. מספר כי במחט אפרים לא ידעו על סגירת שער חבלה. במחט אפרים נאמר כי ב-17:00 ייפתח השער. לא יכולתי לשאול את הפלשתיני (אינני דוברת ערבית לצערי) אם קיבל הודעה מראש על אי פתיחת השער.
14:55  - שער פלאמיה
בנסיעה לפלאמיה עברנו דרך הכפר סור. נהג מקומי סטה מנתיבו כדי להנחותנו, אולי ראה את הדגל.
שער פלאמיה פתוח ואין איש עובר. מאבטח חביב (מילואימניק) מציין ששקט היום. הוא תוהה אם איננו חוששות להסתובב בשטחים (הכבושים). עוברות דרך כפר ג'אמל. נהג מונית מקומי מנחה אותנו לעבר כפר אסור. לשאלה "האם זה בסדר שאנחנו מסתובבות כאן?" הוא משיב בחיוך רחב: "אהלאן וסאהלאן!" בכפר אסור גברת נלבבת מראה את הדרך לבית ליד. נפרדת מאיתנו בנשיקות. שלושה מורי דרך ששמחו לקראתנו.
16:30 - מעבר אפרים
חוגגים שקיבלו אישור ביקור לרגל חג הקורבן, מוסעים לבתי קרוביהם בישראל. משפחה אחת נותרת חפויית ראש. לשלושה מבניה, אנשי טול כרם, איפשרו לעבור, אך אם המשפחה מעוכבת. הם מחכים לה כבר שעתיים וחצי. יש לה אישור, מספר בנה הישראלי. אנחנו  עוברות מבעד לקרוסלות.  המאבטח שואג לקראתנו לחזור. לשאלה מדוע מעוכבת האשה, הוא משיב בהאי לישנא: היא מעוכבת מסיבה בטחונית. מותר לעכב אותה ללא כל נימוק למשך שלוש שעות. היא מעוכבת שעתיים וחצי בלבד, כך שמותר לעכבה עוד חצי שעה.  הכל מתועד, מכריז המאבטח. קארין מצלצלת בשנית באותו יום למוקד ההומניטרי. הם יבררו. בינתיים מדווחים למחט אפרים על האירוע. למה נתנו אישור,  מתריס הבן, אם לא נותנים לה לעבור. רק כדי לרדוף אותה? יותר טוב שלא יתנו אישור בכלל. מה רוצים, לצלם אותה? זה לא הגיוני. עוד מעט ייתם זמן האישור הקצר כל כך ממילא. בעשר בערב על החוגגים לחזור לשטחים (הכבושים). בני טול כרם מביטים בעצבנות בשעוניהם: האוכל מתקרר, הקרואים ממתינים והזמן היקר והנדיר הולך ואוזל. עוד קרין משוחחת עם המוקד, באורח פלא מופיעה האם. גברת בת 67. פניה חלקות וקורנות, אך מצעדה כבד ביותר. קשה לדמיין אותה בפעילות פיזית נמרצת.  בחמימות רבה היא נפרדת מעלינו. מה קצר הזמן שנותר לחוגגים לבלות בצוותא.
מעבר תאנים
חיילת מבררת "מה נשמע?" ובודקת את תא המטען ואף את פנים המכונית. לא ברור במה זכינו.