קלנדיה, יום א' 7.11.10, אחה"צ

 
אלו מול אלו עמדו בפתח רחבת ההמתנה של הכניסה למחסום - שני שוטרי מג"ב חמושים ומולם עשרות בני אדם שדרכם נחסמה. המחסום סגור.
מכרים שקידמו אותנו במגרש החנייה זרזו וביקשו שנברר. איתם לא מדברים. עליהם רק צועקים :"לווארה.. רוך לווארה...". אלינו פנו כיאה: גם "גברת..." הקדימו, השיבו לשאלותינו וסיפרו על חפץ חשוד שנתגלה במעבר להולכי הרגל.
תוך המחסום היה ריק מאדם ורובוט התנהל בנתיבים הפנימיים. לאחר עשרים דקות שבו ונפתחו כל מסלולי המעבר, המון אדם שאט לקראתם, החיילים בעמדותיהם שבו לבדוק את העומדים מולם בקצב הרגיל של מי שעתותיו בידיו. הזמן התארך וכמוהו התורים. רק לאחר שעה התפוגג הלחץ.
 
בדרך העוברת אל מחסום הרכבים, היכן שכל מי שנמצא כשר וצלח להגיע אל העבר האחר, מזדרז להיעלם ממבוך הסורגים בהליכה מהירה, תוך תחיבת החגורה אל הלולאות שבמכנסיים, השבת המפתחות לכיס והכנסת הניירות המעידים על קיומו לארנק, ובעודנו עושים את הדרך, הצבעתי על דלת נעולה ואמרתי לזה שפסע לצדי:"פה היה פעם דואר",  "ואותי" השיב האיש, "פעם הביאו הנה. שם ישב הקפטן". והוסיף:"אולי הוא עוד יושב שם...".
 
במחסום הרכבים חייל ומאבטח בדקו טנדר שהופנה אל הפינה הקיצונית. פשפשו בקרביים, עלעלו בניירות, סרקו והרחיבו כל סדק. פנימה וחוצה ושוב... משלא מצאו את שחיפשו, שחררו את הנהג שבמקום ברכת הדרך שמע:" "עכשיו, כאילו שעברת טסט...".
 
 
הבסטה של אבו-עבדאללה הסמוכה למחסום נראתה עלובה וחשוכה מתמיד.
"לפני כמה ימים הם באו ולקחו לי את הדברים" סיפר האיש בהשלמה.
"מי זה הם? – הצבא? – המשטרה?"
"לא", ענה אבו-עבדאללה, "האנשים מבית אל.  באו עם טנדר ועגלה ולקחו".
לאיש אין אישור רוכלות ופרנסת משפחתו מרובת הפיות הינה בניגוד לחוקי הכיבוש ששלוחיו שהיו בפעם הזאת נציגי המנהל האזרחי.
אבו-עבדאללה שעד לפני עשור היה שומר עבור היהודים בעיר פתח-תקווה, הפך באחת לסיכון בטחוני, כניסתו לישראל אסורה והוא ובניו הבוגרים נאלצים לאלתר פרנסות חילופיות.
 
אין זו הפעם הראשונה שרכושו של אבו-עבדאללה נגזל ובודאי גם לא האחרונה.