ארתאח (שער אפרים), חבלה, יום א' 19.9.10, אחה"צ

צופות: 
אליקס ו., סוזן ל. (מדווחת), צ'רלס ק. (מתרגם)
19/09/2010
|
אחה"צ

סיכום.
לפני מספר שנים השימוש במונח "אפארטהייד" היה בעייתי.  כבר לא, ולכן אולי הגיע הזמן לכנות את האזורים עליהם אנו צופות בשטחים הכבושים במילה "בנטוסטאנים."  אריאל שרון האמין (לפי עקיבא אלדר) כי "תוכנית הבנטוסטאנים היה הפתרון המתאים ביותר לסכסוך [הישראלי]."  אך מנהיגי ישראל ממעיטים לדבר בפומבי על בנטוסטאנים, ומעדיפים "לשון נקייה" אשר למדנו להכיר, כגון "הפרדה," "התנתקות" או "התכנסות."  תוך שימת דגש על "פתרון שתי מדינות," הם ממשיכים לתמוך בבניית מכשול ההפרדה, התיישבות ליהודים בלבד, וכו'.  למעשה, הקמת ההתנחלויות נמשכת כמעט ללא הפרעה מאז שנתניהו הכריז על ההקפאה בחודש נובמבר, 2009.  "אדם צריך להיות עיוור, מטומטם או חבר במועצת יש"ע כדי לתאר את מצב הנדל"ן ביהודה ושומרון כ"הקפאה" (עקיבא אלדר).  השארו עמנו כדי לראות מה יקרה בעוד שבועיים, כאשר ה"הקפאה" לכאורה מסתיימת.  אך יש לזכור שאלה הקרויים "השלטונות" מוצאים דרכים אחרות "להפריד" בין אנשים, במיוחד ליד שעריםinfo-icon חקלאיים, שם החוק נקבע על ידי החיילים במקום, ולעזלזל עם אמנות ג'נבה, המשפט ההומניטרי הבינלאומי ואמנות האו"ם בנוגע לזכויות הילד (UNCRC)! 
13:40-15:30  חבלה, שער 1392-3
מעברו השני, בצד הפלסטיני, כבר ממתין אוטובוס מלא ילדי בית ספר, ואחרי קצת זמן מצטרף אליו אוטבוס שני.  אדם מתלונן כי כל בוקר ממתינים ליד השער מאות אנשים, אך כעת ממתינים רק כ-15-20 איש הרוצים לחזור הביתה אחרי בוקר ארוך של עבודה.
לא רואים חיילים, למרות שהשער אמור להפתח בשעה 13:45.  לבסוף הם מופיעים בשעה 14:00, נוסעים ברכב המר, ואינם ממהרים להתארגן.   תהליך פתיחת מנעולי השערים אשר איטי במכוון מוסיף לתסכול.  החייל השמנמן ליד השער מתקשה כי אינו מוצא את המפתח המתאים למנעול.  בינתיים עובר הזמן, אך לא מבחינת הכובש, שלא אכפת לא כי חם מאוד, שיש אוטובוסים ממתינים הגדושים בילדים, וממשיכים להמתין, וגם לא אכפת לו מהפרצוף הנשי של הכיבוש בדמותה של חיילת יושבת בנחת על האדמה, רגליה פרושות, נשענת על קיר עמדת הבטון, מעשנת, מדברת בטלפון הנייד או בוחנת משהו בעיון – תשבץ או סודוקו.
14:05  למרות שלכאורה השערים פתוחים, אחד מסדרת השערים בכל צד תמיד נעול, ונראה כאילו חייל מועסק כעת בתפקיד הצה"לי החדש  – לפתוח קצת, ושוב לסגור.  משחק?
14:10  הסמל המפקד נמצא בתפקיד, נשקו מכוון אל כל פלסטיני המתקרב לעמדת הבטון לצורך בדיקה במחשב.
14:15  פתאום המ"צקית צועקת, והחיילים האחרים נועלים את השערים שרק עכשיו פתחו, ומתחילים לרוץ.  אך איש אינו רץ לרכב ההמר אשר הגיעו בו.  אנו רואות יותר בלגן מאשר תרגול.  זכור לנו כי בשבוע שעבר כל השערים ננעלו כי היה "אירוע," כפי שסופר לנו.  אז מה הסיפור השבוע?  אין אנו יודעות, החליים מסרבים לדבר אתנו, ורכב ההמר, על כל נוסעיו, עוזב בדהירה, משאיר מאחוריו שני אוטובוסים מלאים תלמידי בית ספר, רכבים רבים מכל הסוגים משני עברי המחסום, ופועלים פלסטינים רבים נוספים, עזובים, נטושים, מה שתרצה.
אנו, משקיפות מחסום ווטש, נכנסות לפעולה, מטלפנות לכל מי שלדעתנו יש לדווח לו על המצב, ושראוי כי יידע על הטיפול המזלזל להחריד של הכובש בבני אדם, כולל, במקרה הנוכחי, ילדי בית ספר יסודי רבים.
שיחות הטלפנון אינן מועילות.  "הם [החיילים] נאלצו לעזוב."  מבטיחים לנו הבטחות, אך המצב בשטח אינו משתנה.  עוד טלפונים, עוד המתנה.  סוס צוהל, ואדם אומר כי אף פעם לא יהיה שלום כי "הם רוצים בלגן, ומקבלים אותו."
14:40  אחרי אין-ספור שיחות טלפון, סוף-סוף מגיע רכב המר עם כל החיילים אשר היו אמורים להגיע בשעה 13:45 ולעזוב בשעה 15:00.  אותו חייל שמנמן נאבק עם המנעול בשער הקרוב ביותר למקוב בו אנו עומדות, נותן למ"צקית למדוד את משקפי השמש שלו, ו"המשחק" נמשך.  או שמא מדובר במדיניות?  מדיניות המיועדת לגרום לפלסטינים להכנע, לעזוב, כדי שאלפי מנשה ודומיו יוכלו להמשיך להתרחב עוד ועוד?  אם כך הדבר, הכובש אינו מבין מהו משמעותו של "צומוד."
מיני-ואן של קבלן וג'יפ מצטרפים לחיילים, ושני קבלנים עולים לגג עמדת הבטון ומתעסקים בדלת.
15:10  שעה וחצי אחרי שהגיעו, שני האוטובוסים של בית ספר עוברים בשערים, כמו במסלול מכשולים, כי רק כנף אחד מכל שער פתוח, למרות שהאוטובוס בגודל של אוטובוס "אגד."  באוטובוס אחד בנים, בשני בנות בתלבושת אחידה של שמלות עם פסים.  אלה מחייכות ומנממנפות בביישנות.  האימהות שלהן בוודאי ממתינות להן בדאגה.
15:15  עגלה עמוסת קש ומשאית המובילה עצים ממשתלה או אליה עוברים לצד השני.  הולכי הרגל הם האחרונים שנותנים לעבור.  המ"צקית קוראת "חמישה-חמישה" בעוד החייל השמנמן לוגם מהמימייה שלו והפועלים הפלסטינים מחכים – ומחכים.הנחמה היחידה היא שאחרי קבוצת הולכי הרגל האחרונה הזו, אין עוד אנשים המבקשים לעבור לצד השני.
כביש מס' 55ליד ג'ית, חיילים ושוטרים עם משאית צבאית ומשאית אזרחית גדולה עוצרים לשוחח עם אזרח.  הנהג?
הכל כרגיל בדיר שארף ובענבתא, וכאשר אנו יוצאות מהשטחים הכבושים ליד ג'ובארה החייל מסתכל עלינו ועל דגל מחסום ווטש ואומר "פוייה" בקול רם ומודגש.
16:45  אירתאחזרם מתמיד של פועלים חוזרים, ועל אף שעמדת בדיקה אחת פתוחה, לא נראה שבודקים כי כולם עוברים במהירות ובצורה חלקה לצד השני.