עופר - ירי, חקירת עד

צופות: 
רוני המרמן, אילנה המרמן (מדווחת)
21/01/2008
|

[דוח בסגנון קצת אחר]


הסיפור החל כנראה בסתיו של שנת 2002, ואולי 2001: העדים לא זכרו בדיוק. ובכן, לפני חמש או שש שנים, כשמחסום קלנדיה עדיין לא התחזה למעבר גבול בינלאומי וחומת הבטון עדיין לא עמדה שם בכל גובהה האימתני, מתפתלת וסובבת וכולאת וחוסמת סופית את דרכם של רבבות, ואנשים רבים עדיין הצטיידו בכל מיני ניירות ורישיונות וביקשו לעבור לירושלים וחיכו בתורים ארוכים תחת כיפת השמים, ואולי כבר תחת סככת הפח שהוקמה מתישהו - באחד מן הימים הרחוקים ההם, לפנות ערב, התחוללה שם במחסום קלנדיה הקדום, כמו כמעט בכל יום, איזו התפרעות ואולי התקוממות של צעירים פלסטינים כועסים ושל ילדים שחיקו אותם וזרקו אבנים, ואולי, כנראה, גם ירה שם מישהו - לא אחד, כי אם שניים ירו, כנראה. באוויר או לעבר המחסום - גם הדבר הזה לא בדיוק ברור, על כל פנים איש לא נפגע.

עבד חמיד ווג'יה, תושב מחנה קלנדיה, היה אז נער בן 17, ואולי רק בן 16, וגם הוא היה שם במהומה שעל יד המחסום. אחר כך חזר בשלום לביתו ובשנים הבאות, כך מעיד עליו אחיו, חי כנראה את חייו הצעירים די בהנאה: מאחר שהוא מחזיק בתעודת זהות כחולה, יכול היה אפילו לנסוע לו לבלות בתל אביב, בחיפה, ומי יודע היכן עוד. אבל לפני כשישה חודשים השתבשו חייו, ויש להניח שלא ישובו עוד לתקנם שנים רבות: הוא נעצר והואשם ב"ירי לעבר אדם" באותו אירוע שגרתי שקרה לפני שנים במחסום קלנדיה. היום, 21 בינואר 2008, ראינו את עבד חמיד ב"בית המשפט הצבאי יהודה" שבמתחם המכונה "עופר". הוא הובא ממקום כלאו הרחוק ב"גלבוע":  בחור כבן 23, נאה מאוד ועדיין נראה נערי, פניו אפילו ילדותיים קצת.

הדיון בעניינו של עבד חמיד עמד במרכז הביקור שלנו בעופר היום. הוא נמשך כשעה וחצי.

השופט: רס"ן מנחם ליברמן.

התובעת: סגן ג'ניה וולינסקי.

הסנגור: איסמאעיל טוויל.

על המושבים האחוריים באולם המשפט הקטן ישבו אחיו ואחותו של עבד חמיד - גם הם צעירים מאוד. האח - כך ראינו ושמענו מפיו אחר כך - הולך בעזרת קביים בעקבות פציעה מירי חיילים. גם הוא כבר בילה זמן מה מחייו בבית סוהר. הוא נראה צעיר עצבני וזועם למדי: "הכל כאן הצגה", אמר לנו כמה פעמים מאחור, בעברית - נענענו לו בראש: לא הייתה לנו שום סיבה לחלוק על דעתו. כשניסה פעם אחת לעבור אל מושב קדמי יותר, לידינו, כדי שיוכל לתקשר ביתר נוחות עם אחיו, גערו בו לחזור אל מקומו. אנחנו, כמובן, היינו רשאיות לעבור כרצוננו ממושב אל מושב - דבר שעשינו מפעם לפעם כדי להיטיב לראות ולשמוע.

כבר בתחילת הדיון התברר שמצבו של עבד חמיד - שבאותו יום סתיו לפני כמה שנים בוודאי חשב שהשתתף סתם בעוד איזו הרפתקה קטנה [ואולי כבר היה אז בוגר דיו לחשוב לפעולות מחאה והתנגדות את המהומות שהוא ובני גילו חוללו כמעט יומיום במקום ההוא, שלנגד עיניהם הפך בהדרגה להיות להם ולמשפחותיהם מכלאה מכוערת תחת מקום מגורים נורמאלי] - ובכן, כבר בתחילה התברר שמצבו אינו פשוט כלל ושום דבר לא יסתדר לו במהרה. "אני לא יודע מי הסנגור שלי," הוא פתח ואמר, ומן הדברים שנאמרו אחר כך עלה שלא הוא רוצה באיסמעאיל טוויל כסנגור ולא איסמעאיל טוויל רוצה בו כנאשם, כלומר כמרשו: "אני חשבתי שימנו סנגור אחר," התרעם הסנגור ואף הוסיף ואמר שאינו מוכן לשמוע את העד, שכבר עמד במקום המיועד לו, מוכן ומזומן למלא את תפקידו. לרגע היה נדמה שהישיבה, שהנאשם ובני משפחתו חיכו לה זמן רב מן הסתם, תתבטל ותידחה עוד בחודשים ארוכים. אבל השופט החליט לדחות את השגת הסנגור ולהיענות לבקשת התובעת ולשמוע את שני העדים שהובאו - עדי התביעה. הסנגור היה חייב אפוא להמשיך אף הוא למלא את תפקידו, אם כי גם אחר כך היה ברור למדי שהוא עושה את מלאכת ההגנה ב"תיק" הזה בעל כורחו. אבל על החלטתו של כבוד השופט לא היה אפשר לערער, כמובן, והוא החליט, כמו שהוא עושה יומיום בדרך זו או אחרת, שההצגה העלובה הזאת חייבת להימשך.

מעט-מעט התברר שגם על התובעת נגזר למלא תפקיד כפוי טובה: שני העדים כאחד טענו שאינם זוכרים מה בדיוק קרה באותו יום רחוק. העד הראשון [צעיר שנשפט והורשע בסחר בנשק], שהתביעה התכוונה שיעיד שהוא העביר נשק לנאשם, אמר שלא היה לו מימיו שום קשר עם עבד חמיד, והוא מכיר אותו הכרות שטחית בלבד - רק מפני ששניהם תושבי מחנה קלנדיה. כל מאמציה של התובעת לדחוק בו בשאלותיה להודות בכך שנתן לו נשק, כפי שכנראה מסר באיזו חקירה קודמת שלו, עלו בתוהו, ולבסוף פנתה אל השופט וביקשה שיכריזו עליו כעל "עד עוין". השופט נענה לה. ואף על פי כן, הסנגור טרח קצת וחקר ב"חקירה נגדית" את העד, שבאמת לא היה ידידותי ביותר וניכר בו שמאוד לא נוח לו למלא את תפקיד המפליל. הוא אפילו חשש שהוא שב ומפליל את עצמו. אבל השופט הרגיע אותו ברוח טובה ואמר לו שהוא כבר נשפט ושום דבר שהוא אומר בעדותו לא יכול עוד להזיק לו. הסנגור ניסה כנראה להוכיח שאותה חקירת שב"כ שהאיש הפליל בה את עבד חמיד התנהלה בתנאים קשים, אולי תוך כדי מניעת שינה. הוא שאל אותו, בין השאר, אם "החקירה התנהלה ביום או בלילה". אבל העד, למרבה הצער, לא סיפק לו את התשובה הרצויה: "אני לא יודע," הוא אמר, "כי אין שם אור." כמעט אפשר היה לחשוב שזו מטאפורה, אבל לא - התברר שהחקירה פשוט התנהלה בתוך צינוק. גם השאלה "איך התנהלה החקירה?" נענתה בתשובה מוזרה קצת, לא חד-משמעית: "היה טוב, אחרי זה התחיל [החוקר] למהר ולצעוק ולקלל." על שאלה נוספת של הסנגור, העד אפילו הרחיק לכת ואמר שהוא לא יודע בכלל למה בא היום לבית המשפט. אבל כמו שכבר צוין, העד הזה ממילא כבר הוכרז כ"עד עוין" ולכן קרוב לוודאי שלא היתה עוד חשיבות רבה לדבריו המבולבלים והמבלבלים, שלמשמעם קשה היה שלא לראות לנגד העיניים את כל מבוך חייו וחייהם של חבריו לגורל, שנעצרים זה עשרות שנים בהמוניהם היכן שהוא בכלאם הגדול שבין מחסום למחסום, ועוברים משם לבתי כלא קטנים יותר.

העד השני בישיבה הזאת היה אף הוא אסיר שהורשע ונידון לשמונה שנים בעסקת טיעון. במסגרת העסקה הוא הודה, כך התברר מן הדיון, שאמנם ירה ביום המכריע ההוא. אלא שלרוע מזלו של הנאשם הנוכחי, עבד חמיד, במהלך חקירותיו במשטרה או בשב"כ הוא נקב בשמו כמי שהיה היורה השני אז. אבל עכשיו, בעדותו, הוא חזר ואמר בתוקף שאין הוא זוכר מי היה היורה השני ושסתם זרק את שמו של עבד חמיד, כי דרשו ממנו שייתן שם והוא רצה לסיים סוף סוף את החקירה שלו. וכך, שום עובדה לא התבררה מהחקירה שלו בדיון הזה מלבד העובדה שכבר היתה ידועה, שהפרשה קרתה לפני זמן רב מאוד וקשה להיזכר בפרטיה. התובעת ביקשה להכריז גם עליו כ"עד עוין".

לולא עמדו כאן על הפרק שנות חיים לא מעטות כלל של אדם כה צעיר, כל המחזה הזה - ובעיקר הטקסט שלו - היה משעשע למדי. רס"ן מנחם ליברמן, שככל שהתארך הדיון העקר שיכלל עוד ועוד את תנועות הנדנוד שלו על כיסאו השחור הגדול ומפעם לפעם ליווה אותן במתיחת זרועות ובפיהוקים ענקיים, סירב הפעם לבקשת התובעת. ובכלל, בין פיהוק לפיהוק הוא מילא היטב את תפקידו בהצגה: תפקיד של שופט אובייקטיבי, מורם מעם ומן הנסיבות הפוליטיות, שמבקש באמת ובתמים, בסבלנות רבה ובאמצעות שאלות מפעם לפעם, אם כי באדישות ובזחיחות דעת גלויה ולא בהקשבה יתרה, לסייע לכל שאר המעורבים הלא-מיומנים להגיע לחקר האמת לגבי האירוע שעל הפרק - אחד מאלפים כמוהו - שהתרחש לפני חמש או שש שנים בפאתי מחנה קלנדיה, אירוע שבשלב מסוים של הדיון כבר נקרא פיגוע, פיגוע ירי. ואולי מפני שנקרא האירוע בשם כבד-המשקל הזה, ננער רס"ן מנחם ליברמן, ששעה קלה קודם לכן היה משוקע בהסרת שערה מעל מקטורנו ובבחינה מדויקת שלה, וקיבל עליו התערבות ארוכה יותר: בעזרת  שורה של פרטים ותנועות להמחשה הסביר לתובעת הצעירה, הבורה כנראה בענייני נשק ויריות, את טכניקות הירי השונות, באוויר או לא באוויר, אל מחסום רחוק או אל בני אדם קרובים, ואחר כך אפילו התעצבן קצת פעם אחת, שלא כדרכו, וביטל בהינף יד וכמעט בסלידה את דברי העד ה"לא עוין", כשהלה - ואולי היה זה הסנגור - כינה את מה שקרה שם "משחק ילדים": "היינו ילדים קטנים, מופרעים," אמר העד בתשובה לשאלה של הסנגור. והסנגור הוסיף ושאל: "המטרה העקרונית של הירי הייתה להרוג אנשים יהודים?" - "לא," ענה העד. "המטרה הייתה משחק?" שאל הסנגור בחיוך גדול ובתנועות ידיים נמרצות ובהגבהת קול, וקשה היה להבין ממה הוא מרוצה כל כך. "כן," ענה העד, "התלהבנו מן הירי."

בכך הסתיימה החקירה: לסנגור לא היו שאלות נוספות. לתובעת היו עוד שאלות אחדות לגבי "פיגוע הירי" - זה היה הביטוי בפי כולם עכשיו - שביצע העד ושעבד חמיד מואשם בכך שהצטרף אליו. היא שאלה: "כשאתה אומר פיגוע, אתה מתכוון לירות באוויר?" הנאשם ענה: "כן", והתובעת הודיעה שאין לה שאלות נוספות. השעה הייתה כמעט 12.00, כלומר בא זמנה של ארוחת הצהריים. ובאמת נראה היה שלא זו בלבד שכל העוסקים כבר שעה תמימה ועוד מחצית השעה במלאכה הקשה של עשיית הצדק סבורים שהם כבר ראויים מאוד להפסקה, אלא שגם איש אינו רוצה עוד לשאול שום שאלות, עכשיו שכבר התברר היטב עם איזה מין אנשים יש לנו כאן עניין: מה הם חושבים להם, שבית משפט בישראל יקבל את הטענה שפיגוע ירי הוא משחק ילדים ושהכוונה הייתה רק לירות באוויר ולא לפגוע באנשים יהודים? השופט אמר אפוא את החלטתו בדבר מועד הישיבה הבאה וקם ויצא. הישיבה הסתיימה.

אחיו של עבד חמיד קם גם הוא ודידה על קביו והתקרב אל אחיו הנאשם כדי לנסות לנצל את ההזדמנות ולדבר אתו קצת לפני שיוציאוהו מן האולם. שני האחים הספיקו להחליף כמה משפטים זה עם זה, אבל מן הפתח האחורי גברו והלכו קריאותיה של השוטרת, שגם נפנפה באזיקים שבידיה: "יאללה, די, בוא כבר, בוא, יאללה, קדימה, מה זה?! יאללה, יאללה". ועבד חמיד הלך לאחור, פניו עדיין מופנים אל אחיו והוא נזהר שלא למעוד על השרשרת המחברת את האזיקים שעל קרסוליו, עד שכמעט נתקל בשוטרת קצרת הרוח ונסב אליה סוף סוף והושיט לה את שתי ידיו, ופנה עוד פעם אחת לעבר אחיו ואחותו ונפנף להם בידיו האזוקות לברכת שלום אחרונה - ונעלם מן העין.

חמש או שש שנים היה הנער "מפַגע הירי" הזה חופשי לגדול ולהיות לצעיר יפה תואר ואפילו להסתובב לו ברחבי הארץ עם תעודת הזהות הכחולה שבכיסו, ולא קרה דבר: שום איש יהודי לא נפגע, כלומר, רבים מאוד נפגעו, גם יהודים וגם פלסטינים, אבל לא מידיו. ועכשיו, שהתגלתה איכשהו פרשת פיגוע הירי שהתחפש למשחק ילדים, ואולי להיפך,  ברור לכל שגזר הדין יהיה מאסר של שנים - הכל צפוי והרשות נתונה רק לצד אחד - ולכן אין צורך למהר כלל: הישיבה הבאה, "ישיבת ההוכחות" לא תיערך אלא בעוד כמעט חצי שנה, היא נקבעה ל-8 ביולי 2008.