ביר נבאלא (ראפאת), דרום הר חברון, חברון

צופות: 
ציפי ז' מיכל צ (מדווחת)
16/09/2010
|
בוקר

6.30 -10.00

1.הכרות מחודשת עם מחסום בית יתיר (מצדות יהודה)
2. אווירה מתוחה בכביש 60 שלאחר הפיגוע

מעבר מיתר
השעה 6:45. במעבר מיתר כל הפועלים עברו. כל השאר שיגרה.

מעבר בית יתיר - מצודות יהודה
לאור תלונות ששמענו מאנשים הגרים ליד בית יתיר החלטנו לחזור ולבדוק את המחסום שמשמש מעט מאד הולכי רגל פלסטינים. אין בו מעבר פועלים. עוברים בו בעיקר מתנחלים ומשאיות.
נסענו דרך כביש 317. הכביש שומם, ספר המדבר יבש, עדרי צאן רבים מנסים למצוא משהו ללחך.
פונים קצת לפני סוסיא לכביש 316 ומיד מתנוסס לעומתנו המחסום. לימינו ההתנחלות בית יתיר ולמרגלותיה ישוב קטן, אימנזיל שמו, ובו נמצא ביה"ס. משפחת אבו קביטה גרה בישוב הקטן הזה, אך אחדים מבני המשפחה גרים גם לשמאלה של ההתנחלות ובצמוד אליה. הם סיפרו לנו שילדיהם עוברים בדיקות וחיפושים בעוברם את המחסום בדרכם לביה"ס.
בהגיענו ניכר אי שקט אצל המאבטחים. "יש ביקור של נשות ווטש" אני שומעת אותם מדווחים במכשירי הקשר. גברתן אחד מתקרב אלינו:"כן, אפשר לעזור לכן?".
"לא", אנחנו משיבות. "באנו לבקר".  
התכונה ניכרת. 'אל תלכו לפה' ו'אל תעמדו שם' אומר הגיבור המזוין לאויובות העם.
"אל תדאג", אני אומרת לו.
"אני לא דואג, אני רק מגן על  חיי". הוא הולך אנה ואנה באי שקט.
מאבטח נוסף, אמיץ יותר, מתקרב אלינו ומוכן אפילו לשוחח איתנו ולהשיב על שאלותינו. הוא מכיר אותנו ממעבר מיתר.
המחסום הזה היה מאויש ע"י אנשי מילואים בד"כ , אוזרח לפני כמעט שנה ומנוהל ע"י המנהל של מעבר מיתר.
אנחנו מבקשות הסברים להתנהלותם מול ילדי ביה"ס מכיוון שאנחנו רואות אותם מגיעים ומחכים מול הבודקה. הם כולם גרים ליד בית יתיר וצריכים לעבור לצידו השני של המחסום, לביה"ס שבישוב הקטן אימנזיל. כל הקבוצה, כ-15 ילדים מגיל 6-13 מחכים זה לזה. הם צריכים להראות כל אחד קושאן (כך הוא קרא לנייר הזה).
ילד אחד אסף את הקושאנים מכולם וניגש למאבטחת . לה יש רשימה מהמנהל והיא בודקת. מחזירה לו, הוא מחלק לכולם והם יכולים לעבור. מי ששכח בבית את הנייר לא יכול לעבור.
"זאת אותה קבוצת ילדים כל בוקר, אתם הרי מכירים אותם. אי אפשר אחרת?" אנחנו שואלות. 
"אלה ההנחיות" הוא אומר במשיכת כתפיים.
"יש תלונות על חיפושים פיזיים" אנחנו אומרות.  "לא ידוע לי" הוא משיב.
חיכינו שיעברו וביקשנו לשוחח עם הילדים. הם הולכים כ-2 ק"מ מדי בוקר, עוברים כך את המחסום. בקבוצה הגדולה יש  גם קבוצת בנות שמחכה שם להסעה שתיקח אותן ליאטא.
שאלנו את הילדים מה קורה בשובם. 'אז עושים עלינו חיפושים' הם עונים.
החלטנו לבוא לשם בפעם הבאה  בשעת החזרה מביה"ס כדי לראות מה קורה. ימים יגידו.

כביש 60
חברנו לכביש 60 בואכה חברון. הרבה מאד רכבי צבא נראים בכביש. בצומת בני נעים מוצב גל אבנים, גלעד זמני לקרבנות הפיגוע האחרון. מימין הדרך, על הבית הגבוה ביותר, מתקיים נוהל "אלמנת קש". צה"ל התמקם על הגג, רשת הסוואה גדולה נפרשה ודגל ישראל מתנופף כאומר "אנחנו כאן", נכונים להתמודד (כמו תמיד) עם מה שכבר קרה ולפגוע (כמו תמיד) בדיעבד באלה שאין להם נגיעה לענין. גם על אחד הבתים של מש' ג'אבר, מול קרית ארבע,' מימין  לכביש, התישבו חיילים עם אותם סימני זיהוי. עכשיו לא יקרה שם למתנחלים דבר. מה בדבר התושבים האחרים? למי אכפת.

חברון
בשער הכניסה לקרית ארבע מקדם את פנינו צעיר חייכן וסימפטי: "הגעתן למשמרת שלכן?"
הוא פותח לנו את השער. "תבואו לבקר", מזמין אותנו יובל. "אני גר פה לא רחוק. נדבר."
אנחנו מופתעות. לא זכינו אף פעם לתגובה כזאת.
"אני לא שוללת את האפשרות הזאת - לדבר", אני עונה לו ומרגישה כמי שבאה לשיחות שלום עם האויב.
חברון מלאה חיילים בכל פינה. .גם מכוניות צבא ליד ציר המתפללים ובכיכר גרוס. מעוכביםinfo-icon לא נראים. 
ליד מערת המכפלה המון מבקרים ומאבטחים.
רח' השוהדא שומם. בשובנו אנחנו פוגשים אישה מבוהלת ונרעשת ליד העליה לתל רומידה. היא בדרכה לעבור במחסום תרפ"ט. לדבריה, קודם הלכה עם שלושת ילדיה, כשלפתע נצמדה אליה מכונית, מתנחל פתח את החלון והחל לרסס אותם בחומר - לא יודעת איזה - להפחידם ולצחוק. .הילדים הקטנים נבהלו ואחד מהם, מרוב בהלה, נתקל בעמוד וקיבל מכה במצח. היא רצה לשכנים, השאירה את הקטנים שם, ועכשיו מלווה את בנה הגדול לביה"ס. הצענו לה שתנסה בפעם הבאה לרשום את מס' המכונית כדי שנוכל לעזור לה.
"כל כך נבהלתי, והילדים מפחדים" היא אומרת. "האיש הזה כל פעם עושה לנו משהו".
לצערנו, מלבד להשתתף בצערה לא יכולנו לעשות דבר. אנחנו ננסה בדרכנו שלנו לאתר אותו ולהגיש נגדו תלונה. אולי זה אחד מאלה שגם לצבא ולמשטרה יש אינטרס להיפרע ממנו. עיר עם כל כך הרבה רוע שחשים אותו באוויר.
איזה חשבון נפש עושים עכשיו המתנחלים, על הימים הנוראים שהם מנחילים השנה לשכניהם ולנו.

בחזרה לכביש 60
עמוס גם במכוניות אזרחיות וגם ברכבי צבא.

ליד מפקדת החטיבה חונים ומדברים אנשי משטרה, צבא, והרשות הפלסטינית. האמנם רוח הימים האלה נושבת כבר?

יונים לבנות לא ראיתי.