בית לחם, יום ד' 2.6.10, בוקר

06:40, מחסום בית לחם. בוקר מהגיהנום. עוד לפני שנכנסנו למחסום אנשים דיווחו על דוחק נורא בצד הפלסטיני. אנשים התקוטטו על מקום בתור, ורבים השתמשו במונח "מלחמה" כדי לתאר מה קורה שם.

אדם אחד סיפר שהוא מחזיק אישור מיוחד שמאפשר לו לעבור במחסום 24 שעות ביממה. הוא הגיע, כדרכו, ב-04:00 למחסום. החייל ליד השער ישן. האיש קרא וצעק לו שוב ושוב לפתוח לו את השער. המשחק הזה נמשך לא פחות מארבעים דקות.

קבלן גינון ישראלי פנה אלינו רותח מזעם – הפועלים שלו מגיעים בכל בוקר ב-04:00 למחסום, כדי להיות בקדמת התור עם הפתיחה ב-05:00, והנה השעה היא כמעט 07:00 והם עדיין תקועים איפשהו בצד השני. זה קורה כמעט בכל בוקר. אם מדינת ישראל לא מעוניינת שפלסטינים יבואו לעבוד בתחומיה, היא צריכה לאסור על כך באופן חד משמעי. הוא באופן מובהק לא אחד מאיתנו [כלומר, לא מהשמאל], אבל מה שקורה במחסום בית לחם הוא בלתי נסבל. הוא גם ביקר את התנהגות החיילים ביחס לפלסטינים.

בתוך המחסום – עסקים כרגיל. התור מתארך ומתקצר. שמענו צעקות כעס ותסכול מן הצד השני.

מתנדבת בארגון האקומני סיפרה שלפני כמה ימים החייל שהיה אחראי על פתיחת אחד השערים המסתובבים היה קצת משועמם, אז הוא השמיע קולות חיות "מצחיקים" דרך מערכת הכריזה ואז צחק בקול רם. היה לו עוד משחק משעשע: הוא היה מדליק את נורת החיווי שמאותתת לאנשים להתקרב לשער ואז מכבה אותה וצועק עליהם להתרחק מן השער, ושוב משמיע קולות צחוק אידיוטי.

אין ספק שהיעדרותם המוחלטת של נושאי דרגה בנקודות הקריטיות היא אחת הסיבות העיקריות לאנרכיה במחסום בית לחם. ואכן, קצין משטרה הסתובב לפרק זמן בצד שלנו, אדיש לגמרי לצעקות שעלו מן הצד השני. כשיצאנו, ראינו אותו נותן רפורטים לשני פלסטינים על עבירת חניה.