בית לחם, יום ג' 25.5.10, אחה"צ

 בית לחם – וולאג'ה 

12.30 – 16.30 

בעקבות ההתרחשויות בכפר ובמיוחד באדמותיו של ידידנו א. קבענו עם אחד העיתונאים המתעניינים בנושא, לבקר ביחד בכפר ובביתו של א. נפגשנו במחסום עין יעל והתחלנו בסיור בבדיקת ההתקדמות של מסלול הגדר הנכבש על ידי מיכון כבד ופוצע את הנוף. כבר מירושלים ניתן לראות את הפצעים שנפערו בהר. בכניסה לוולאג'ה מוקמת גדר מחושמלת נוספת המגובה בתלתליות תיל, ומגוננת על הבתים החדשים של הר גילה הרחוקים רק מטרים ספורים מהכפר. במרכז הכפר ערמת עפר ענקית שלא הייתה פה בעבר.לאורך דרך העפר המסמנת את המקום של המשך הגדר, נערכות חפירות ארכיאולוגיות. כשניגשנו ראינו בין השאר מכבש יפהפה. המודד שעבד בשטח סירב להראות לנו מי הוא ראש המשלחת. כשגילינו אותו לבסוף הסתבר שהוא מכיר היטב את יעל ואת פרסומיה.  הלכנו לביתו של א. שהציע לנו מים קרים ומשמישים שנקטפו מהעץ במיוחד לכבודנו.
 

עוד אנו יושבים, נכנסו עוד עיתונאי וצלם מ"זמן ירושלים" של מעריב, יתכן שהוזמנו על ידי אחיו של א. שהוא עיתונאי החי בבית ג'אלה. א. הסביר לאורח שלנו את "סחר" האדמות החשוד המתנהל מאז 1983, הקשור עכשיו בתכניות הבינוי של השכונה החדשה גבעת יעל. הוא הביע את חששותיו בנוגע לעתיד אדמותיו; 80 עצי הזית, הכרמים ובעיקר קברי אבותיו המצויים בשטחו. באמצע דבריו נקרא לשיחה עם אנשי משרד הביטחון שהגיעו לכפר. כולנו, כולל העיתונאים והצלם, עלינו במעלה הדרך המובילה מביתו של א. אל אזור ה"מריבה" בו עמדה הפמליה הגדולה; שני אנשי משרד הביטחון, כמה קצינים ולמעלה מעשרה אנשי אבטחה באפודי מגן. הפקידים, שלמה וציון, היו מצוידים במפות ששמם הרשמי "מטרדי שכונת הר גילה". קצין דרוזי מנומס ששמו נביל, שימש כמתורגמן. נביל ועוד קצין בשם רוברט הסבירו לא. מדוע עליהם לנתק אותו מחלק נכבד מאדמותיו. א. התווכח בחום ואנו דאגנו לאיש בן ה-63 המיוחד הזה שמא יקבל התקף לב. הוא ובניו נהגו לעבוד בירושלים (הוא היה קבלן ידוע ומצליח), אך מאז שנאסרה עליהם הכניסה לעיר הם מנסים להתפרנס מאדמתם. הוא ביקש רשות להגיע אל אדמותיו ואל קברי אבותיו אחרי הקמת הגדר והובטח לו שיוקם שער לשם כך. לצערנו אנחנו מנוסות בסיפור השערים האמורים לאפשר לפלסטינאים להגיע לאדמותיהם, אך אלה נעולים תמיד. הוצע לו להעתיק את הזיתים למקום אחר, אך לבד מן העובדה שלא נותר לו מקום עבורם בחלקתו המצומצמת, גם לא ניתן להעתיק עצים בתקופת הקיץ. אחד האנשים אמר לנו שרוחב הגדר והמסלול שמצדדיה מגיע ל- 100 מטרים, במקומות מסוימים בשל תנאים טופוגרפיים, יתכן שזה יהיה צר יותר. בכניסה לכפר, ליד בתי הר גילה הרוחב הוא רק 20 מטרים וחלק מן הבתים החדשים היו צריכים לוותר על קטע מגינותיהם לשם כך. אחד מאנשי האבטחה שאל אותנו אם גם דאגנו באותה המידה למפוני גוש קטיף בשעתו. כשניסינו להסביר לו את ההבדל ה"מזערי" בין שני המצבים, הוא נקרא לסדר. לנו אסור לדבר אתו ולו אסור להקשיב לנו.   א. חזר להראות לעיתונאים את מקום בית הקברות המשפחתי והתברר שבניגוד להבטחות שהאתר יישמר בשלמותו, סומן עץ האלון המצל על הקברים להריסה.  

חזרנו לחדר האורחים המואר של א. שהתעקש שנשתה קפה בביתו והוא הוסיף לעיתונאים עוד פרטים ומידע על המצב. 

עזבנו בלב כבד ובתקווה (כנראה חסרת שחר), שמאמרים בעיתונות ישנו במשהו את רוע הגזרה.