קלנדיה, יום ב' 7.6.10, אחה"צ
עוד לפני שהגענו לכיכר הדרומית של קלנדיה, ראינו את נאצר. אבן נגולה מעל הלב - התברר שהכול עבר בשלום (ראו דיווחנו מהשבוע שעבר) - הוא הוחזק בחדר הבידוק סה"כ 10 דקות ושוחרר לאחר תשאול קצר לדרכו. אולם בהמשך המשמרת שלנו שוב היינו עדים להתעמרות חיילים שבמסגרת מילוי תפקידם הביאו דמעות תסכול לעיני פלשתינים תמימים (ראו למטה).
במגרש החנייה תפס אותנו נהג מונית (סמיר) שדיווח על פתיחת מעבר רגלי לפועלים לפני כ-5 ימים בגבעת זאב. כעת פועלים מהאזור ליד אל ג'יב (וגם ממקומות מרוחקים כגון בית לחם, חברון, וכו') אינם רשאים לעבור בקלנדיה וחייבים להגיע לעבודתם היומית דרך מחסום גבעת זאב. הבעייה היא שמחסום זה אינו ערוך כהלכה, יש בו שער אחד עבור מאות הפועלים המגיעים כל בוקר, ולכן בדיקתם אורכת הרבה זמן. סמיר דיווח שהתורים נמשכים משעה 5 עד השעה 9:30 או 10 בבוקר. פועלים שמצליחים לעבור רק בשעה מאוחרת מפסידים את יום העבודה.
15:30- 17:10 מחסום קלנדיה: מגרש החנייה מלא והמון גדול ממתין לפני הקרוסלות בסככה הצפונית. אבל עד שהתפנינו לטפל בעניין, נפתחו הקרוסלות וכולם נכנסו פנימה. שלושה מעברים פנימיים פעלו (2,3 ו-4), וכולם היו מלאים. ראינו ששתי נשים עומדות בראש התור הארוך במעבר מס' 4 ("מעבר לגברים בלבד"). חיכינו לראות מה יקרה ואמנם, אחרי כמה דקות מול החיילות "באקווריום", שתיהן נשלחו חזרה ולא הורשו לעבור למרות שהחזיקו תעודות כחולות שנבדקו. אחת הנשים הייתה נסערת מאד אחרי המתנה של שעה בחום הלוהט של יוני, קודם בסככה הצפונית ואח"כ במעבר 4. ההתייחסות של החיילת אליה גרמה לה תסכול נוראי והיא לא יכלה לשלוט בדמעותיה למרות שאנחנו יחד עם נשים אחרות ניסינו להרגיע אותה. לאור העובדה שבחורה זו (לאחר המתנה נוספת של עוד חצי שעה) הצליחה לעבור בלי בעיות במסלול מס' 3, אנחנו מניחים שניירותיה היו בסדר. אז נשאלת השאלה, למה סורבה מעבר קודם לכן במסלול 4 ולמה החיילת שם התעמרה בה ולא נתנה לה לעבור. עוד נציין שהיו שיבושים במעבר, כנראה כתוצאה מנפילת קווי הטלפון (כל הרשת לחמ"ל ולמת"ק ולמוקד ההומניטארי), והתורים הפנימיים התארכו מאד. בזמן שעמדנו במסלול מס' 3, ראינו הרבה נשים נעמדות במסלול 4 (שם התור זז יותר מהר) ועוברות לירושלים בלי בעיות.
עוד סיפור מסלול 3: כשהתקרבנו סו"ס לקרוסלה, פגשנו בחור מוכר (ממשמרות אחרות), כבן 22-23, ממתין נואשות בפינה. בתשובה לשאלותינו ראמי סיפר שהגיע לקלנדיה בבוקר ללא תעודת הזהות הכחולה שלו וכעת מסרבים לתת לו לעבור ולחזור הביתה. החיילים דרשו שיבקש ממישהו להביא לו את התעודה, אבל הבחור גר עם אביו הזקן, בן 87, שאינו מסוגל לבצע משימה כזאת ואין לו ממי לבקש עזרה. שוב, עמדו לו דמעות בעיניים כשהוא סיפר את סיפורו. היה ברשותו מכתב מביטוח לאומי עם מספור הזהות שלו. ראמי טען שאם החיילים יקלידו את המספר הם יוכלו לזהות אותו עפ"י תמונתו במערכת. החיילים סרבו. השוטר אבוחצירא, שכבר אינו משרת בקלנדיה, הציע שנפנה לבני שבו שהיה מאד נחמד ואמר לנו לשלוח את ראמי למחסום חיזמה, שם חיילי משמר הגבול ערוכים לטפל בבעיות כאלה. כיוון שהיה כבר קרוב ל-5, הצענו לראמי שנסיע אותו לחיזמה בדרכנו לירושלים וכך היה. חנינו את רכבנו בכניסה למחסום חיזמה ופנינו לחיילים שם ששלחו את קצין המג"ב לדבר אתנו. כאשר הסברנו את הבעיה, הוא דיבר עם ראמי בערבית ולקח אותו לבירור הפרטים. כעבור כ-10 דקות, שניהם חזרו וראמי המשיך אתנו עד לבית הקפה של ג'עפר בבית חנינא.