קלנדיה, יום ו' 18.6.10, בוקר

צופות: 
ויוי צ' מדווחת בליווי אורחת מאמריקה טרודי ג.
18/06/2010
|
בוקר

בדוחות האחרונים מקלנדיה דובר הרבה על הזוהמה והצחנה שבמחסום. המצב נראה גרוע יותר מכל התיאורים, ובסביבה הזאת עומדים הגברים והנשים והילדים במשך שעות כדי לממש את היתרי התפילה במסגד אל-אקצה בירושלים המזרחית ביום שישי.

כל האנשים שדיברו איתנו הסבירו שהם ממשים את הכניסה לירושלים עם ההיתר הנ"ל מן הסיבה שהם רוצים להגיע למסגד לתפילה, מעט לטייל בעיר העתיקה אבל גם להוכיח את הזיקה של הפלסטינים לירושלים הפלסטינית שהוחרמה מהם.  הקשיים שמערימים עליהם במחסום מכוונים כדי להוציא להם את החשק לממש את ההיתר, עוד נדבך במערך השיטות לייהוד העיר והחרמתה מן העם הפלסטיני. על כן הם רואים בעמידה הזאת מחאה וצומוד.
לרענון המידע - היתרי תפילה ניתנים לגברים ולנשים מעל גיל 50, כאשר ילדים עד גיל 12 יכולים להתלוות להוריהםם בלבד.

היתר לפעם ראשונה אינו דורש כרטיס מגנטיinfo-icon; מן הפעם השנייה מוכרחים כרטיס מגנטי. ההיתרים מונפקים ע"י המינהל האזרחי הישראלי במרוכז, לפי רשימה שמגיש חבר המועצה של הישוב הפלסטיני.

המעבר לתושבים מיישובים רבים הוא רק דרך מחסום קלנדיה. גם היתרי התפילה כפופים למניעה הביטחונית, גם אם הפלסטיני המבקש לעבור הוא בגיל מבוגר מאוד, כפי ששמענו מרבים.

המצב במחסום משתנה מיום ששי אחד לאחר ע"פ רצונו של השולט. היום היה יום קשה מאוד, אמרו ש "לפני שבוע הלך כמו מיםinfo-icon". אולם ההמתנה מלא, בכלוב הצר לפני קרוסלת הכניסה הראשונה נמעכים האנשים האחד על השני. הקרוסלה נפתחת כל 15 דקות .

בתשע כל האנשים דיווחו שהם ממתינים כבר שעתיים והיציאה עדיין נראתה רחוקה. שום דבר על פני האנשים העיד שהם "ביום טוב", נהפוך הוא - הם שפעו מרירת וכעס ושנאה על ששוב שיטו בהם, שהם אינם נחשבים לבני אדם, ש"מתייחסים אלינו כאל חיותinfo-icon בכלוב...", "כל היום הזה הוא רק סבל ודיכוי...", אלה היו המלים שחזרו כל הזמן. "ט'לם ועד'אב",  סבל ודיכוי . הילדים סבלו הרבה והחלו להתרוצץ בין ערימות הזבל בבגדיהם החגיגיים. ובין לבין שמענו על האבחנה הפוליטית שהם עומדים בתלאות אלה כמאבק נגד החרמת ירושלים מן העם הפלסטיני.

קבוצה נשים מטולכרם הצטיידה בתגים עבודת יד  "ועד הנשים מטולכרם". בכל פעם שהקרוסלה נפתחה הן החלו למלמל - באיסם אללה, באיסם אללה, תפילה שיספיקו לעבור לפני שתיסגר שוב. קבוצת הנשים הזו הפגינה במיוחד מחאה ברורה. הן אמרו - אנחנו לא נישבר מזה שאנחנו עומדות כל כך הרבה שעות על הרגליים! לא תחרימו לנו את ירושלים! אנחנו  ועד נשים, בלילה גזרנו קרטונים וכתבנו עליהם בטוש שחור מי אנחנו.

ודוגמה לאבסורדיות: אשה ילידת 1934 שקיבלה אישור מעבר, והבת ילידת 1953 שהיא מנועה ביטחונית, סיפרו שלפני קצת זמן, שלוש אחיות מעל 80 שהגיעו ביחד מטולכרם הוחזרו כי לא היה להן אישור כניסה. אנחנו ראינו שלא נתנו לעבור לאשה כבדת ראייה מעל  90 שלא הוציאה אישור. היא  באה עם נכדתה, שהיה לה אישור כי היא מעל 50! הנכדה ניסתה לשווא לדבר אל החיילות. החיילות כיבדו את הפקודות והחוק.
נשים עם תכשיטים, שלא הורידו מגופן כבר עשרות שנים, כמעט לא עברו את גלאי המתכות.
ילדות חיכו מעבר לסורגים לאב שנתקע עדיין בתור של הגברים. בנים חיכו לאם שנתקעה בתור של הנשים, אסור להם לעבור לבד ואסור להם להגיע לחייל/ת הבודק/ת לפני ההורים שלהם. 
ושוב המלמולים למה כל סבל והדיכוי הזה. למה אין לנו הזכות לגיטימית וטבעית להגיע למסגד לאל אקצה. זו ירולשים שלנו, אתם באתם אצלנו והוצאתם אותנו, לא אנחנו באנו אצלכם.

בעמדות הבידוק האחרונות הנבזיוּת נמשכת. כל כמה זמן סוגרים/פותחים עמדת בידוק אחרת. במערכות הכריזה ניתנות ההוראות לא ברורות - בפעם ראשונה לא מבינים כלום, פעם השנייה מזהים את השפה ואולי את המלה וּאַחד. אפילו דוברי הערבית והעברית לא מבינים מה אומרים בכריזה. בפעם שלישית מבינים שהדובר במיקרופון כועס מאוד אז ליתר ביטחון כולם זזים אחורה. בפעם הרביעית הדובר כבר גוער בקהל כמי שנמאס לו שלא מבינים אותו: "אף אחד מכם לא מבין כלום, אמרתי לוַּרא לוַּרא לַוַּרַא לַוַּארַא אמרתי! ואחד לא! רק תלאתה וארבעה!".

עכשיו ברור. כולם נעמדים שוב בסוף התור בעמדת הבידוק הפתוחה.