קלנדיה, יום ה' 1.7.10, אחה"צ
כביש רמות, קלנדיה 14.30 - 17.00
אכן הוסרו מחסומים!
נסענו על כביש רמות ונוכחנו שהמחסום אותו הכרנו מזה שנים עומד שומם. ואכן מפני מי עליו לשמור הדרך הפונה לביר נבאללה כבר אינה משמשת לתנועה מזה כשנתיים, מאז נסלל הכביש השקוע ועכשיו גם אין יוצא ואין בא מבית אכסא. הכביש לשם חסום, קודם על ידי מחסומי פלסטיק לבנים עליהם כתוב שאין כניסה ובהמשך למתעקשים, שער נעול הסוגר את הכביש כולו. מעניין, כי רק לפני חודשים מספר הוכרז הכפר ככזה שנחשב לישראלי.
המשכנו בדרכנו, בהצצה לכיוון מחסום גבעת זאב, לא ראינו כל עוברים ושבים.
גם המחסום שלפני הפניה לאזור התעשייה של עטרות הוסר והתנועה זורמת.
בקלנדיה, לעומת זאת, עולם כמנהגו נוהג. כשנכנסנו לכיוון אולם ההמתנה ראינו שרק שרוול
אחד מתפקד והתור המסתרך בו ארוך. לאחר זמן מה נפתח שרוול נוסף. באולם ההמתנה בירך אותנו בלבביות מוכר התה החייכן שגם הציע לנו את מרכולתו וגם שאל על חברותינו הנוהגות לבוא לכאן. שניים שלושה אנשים התלוננו על הנעשה כאן בשעות הבוקר המוקדמות. נכנסנו לתור עם כל העומדים האחרים ושאלנו את עצמנו כיצד הם שורדים בתורים כאלה מדי יום בחום הנורא השורר בימים אלה. פתחנו בשיחה עם גבר צעיר, כבן שלושים שעמד בתור עם אשתו. מסתבר שהוא תושב קַטָנָה והיא תושבת בית חנינא, בעלת תעודת זהות כחולה. רק פעם בשלושה חודשים מותרת כניסתו לישראל לשהות של שבוע עם משפחתו, אשתו וילדיו. היא הייתה יכולה לעבור לקטנה אך הייתה מאבדת את כל זכויותיה כגון ביטוח לאומי. גם הוא התלונן על הקושי של המעבר במחסום בשעות הבוקר. עליו לצאת ב- 4 בכדי להספיק להיכנס בזמן ולעתים הוא עומד בתור כשעתיים. בכדי להגיע מקטנה לבית חנינא עליו לנסוע לבִּידוּ, משם בכביש השקוע לביר נבאללה ומשם בדרך פתלתלה וארוכה עד לקלנדיה.
עוד אנחנו עומדות בתור נשמעו קריאות מהעבר השני של הקרוסלה; מסתבר שאישה אחת קנתה סכינים ברמאללה ואלה נראו במסכי הבדיקה. התור עוכב לכעשרים דקות עד שהחיילות שלחו אותה בחזרה לתוך המחסום. סך הכל עמדנו בתור למעלה מארבעים דקות. ביציאה הצגנו את תעודותינו לשלוש חיילות אתיופיות שישבו וצחקקו מעבר לחלונות המשוריינים.