ענאתא, יום ה' 1.7.10, בוקר

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
Observers: 
מילי מ', תמר א' (מדווחת)
01/07/2010
|
Morning

 מחסום גבעת זאב

במחסום עברו עשרות גברים ונשים לכיוון גבעת זאב. תנועה לא מאוד ערה. קומץ של אנשים, הפסקה, עוד אנשים, הפסקה , עוד קבוצה ... הגברים חיכו ליד תחנת הדלק ועל הכביש הראשי להסעות. הנשים כנראה עובדות ניקיון בהתנחלות. תיאורטית יש מעבר למכוניות, אך כולם עברו ברגל.

שאלנו כמה אנשים כמה זמן לקח להם לעבור. "הרבה זמן", אמר הראשון, ואחרי רגע של מחשבה הוסיף: "שעה וחצי". "לא הרבה זמן", אמר השני. "היום הלך מהר, אבל לפעמים לוקח הרבה זמן", אמר השלישי. "הם בודקים אחד אחד", אמרו כמה אנשים. אחד חגר מחדש את חגורתו. "תסתכלו בפנים", הציע אחד.

לא נתנו לנו. מאבטח ומאבטחת אזרחיים אמרו לנו שאין בעיה שנעמוד בחוץ, אך אסור להיכנס. למה? א. זה מוסכן. ב. "יש חוקים במחסום".

קצין המת"ק התנדב מידע: האנשים עוברים דרך מגנומטר ואם משהו מצפצף הם צריכים להוריד חפצים חשודים, כגון חגורה. המחסום אף פעם לא עמוס, כמו בקלנדיה, כי האנשים באים לא כולם באותה שעה, אלא במהלך שעות הבוקר המוקדמות, החל מ-5:00 בערך, ומספר המורשים לעבור מוגבל. המעבר לתוך גבעת זאב מותר לתושבי נפות בידו וביר נבאלה שמחזיקים רישיון ורשומים ברשימת המחסום. לכיוון השני, אל נפות בידו וביר נבאלה, יש מעבר חופשי לתושבי נבי סמואל ואל-חליילה, מובלעת קטנה ליד גבעת זאב. באטלס הכבישים המחסום אכן מסומן כ"מעבר אל-חליילה". בזמן שהותנו לא עבר איש לכיוון הזה.

מאחר שאנחנו לא תושבות שני הכפרים האלה גם לנו אסור לעבור. אך, לדברי קצין המת"ק, לא אסור לנו להימצא בשטח מעבר למחסום. איך מגיעים? "דרך קלנדיה וכביש מרקם החיים שבנינו". כלומר הכביש דרך מובלעת ביר נבאלה שעובר במנהרה לבידו.

מחסום ענאתה

החופש הגדול התחיל וללא התלמידים המחסום פחות עמוס. בצד בונים את המחסום הגדול החדש. עמדות הבדיקה כבר הוקמו, אך קשה לדעת כמה זמן זה ייקח עד שהכול יהיה מוכן. בינתיים קטע הכביש לפני המחסום הפעיל (כאשר מגיעים מכיוון ירושלים) עומד במצבו ההרוס. דרך עפר מעקשית ככביש היציאה הראשי מהשכונה עבור אלפי תושבים.

הבדיקות מהירות. החיילים עולים על האוטובוסים, מעיפים מבט, יורדים. אוטובוס אחד מעוכב לרגע כדי לאפשר לקשיש שבקושי הולך עם מקלו לעלות. חייל מלווה אותו, תומך בו ועוזר לו לעלות על האוטובוס. לפני הקרוסלה מסתכלת חיילת במבט חטוף על תעודות הזהות והיתרי הכניסה לישראל. כאשר איש אחד מושיט לה את השקית הקטנה שלו לבדיקה לוקח שנייה עד שהיא קולטת זאת. מיוזמתה היא לא הייתה בודקת. באופן רנדומאלי נלקחות תעודות זהות - כולן תעודות כחולות - לבדיקה מהירה מול המחשב. זה לוקח דקה או שתיים, אך על פני בעלי התעודות ניכרת הדאגה. כל יום הם עוברים פה, למה פתאום משהו לא בסדר עם התעודה? כל התעודות "בסדר" ובעליהן יכולים, אחרי רגע של פחד, להמשיך בדרכם.

פתאום מובל איש מהכביש אל עמדת החיילים. חייל מחזיק אותו בצווארו ומכניס אותו לתוך הביתן. אי אפשר לראות מה קורה בפנים. החיילים בחוץ מסתכלים על ניירות האיש. כעבור מספר דקות הוא משוחרר וחוזר למכוניתו. מה קרה? בבגאז' היו שני סכינים. "הם חשבו שאני רוצה להרוג מישהו", הוא אמר.

גם "אירוע" זה לא הפר את שלוות החיילים. "לא לרוץ", צעקה חיילת לעבר איש שהגיע בריצה למחסום, כנראה מיהר לעבודתו, אך ספק אם הייתה זאת הוראה או המלצה. חייל שהיה עסוק בשיחה עם חיילת חסם לרגע את היציאה מהקרוסלה, אך ספק האם שם לב לזה.

פני האנשים שעברו במחסום יכלו ללמד על סערת הרגשות מתחת לפני השטח הרגועים כביכול. הם הפנו את ראשיהם הצידה כדי לא לראות את מי שחוסמ(ת) את דרכם אל ענייני היומיום, ובד בבד הרימו בעיניים צרות מבט מהיר אל עיני החייל(ת) כדי לקרוא בהן האם הכול בסדר או האם ייתקעו כאן עם בעיה זו או אחרת.